חזרנו ../images/Emo73.gif../images/Emo9.gif
טוב, חזרנו מסקוטלנד כבר לפני כמה ימים, אבל לא הספקתי לשבת בנחת רגע מאז. הנסיעה עברה מצוין. העצות שלכן היו נהדרות ויש לציין שהשתמשנו אולי בחצי ממה שלקחנו. אני מודה לעצה של אמא שלי שאמרה שאם מגיל 0 הם רגילים לנסיעות, אז זה הופך להרגל כיפי. ככה היא עשתה איתנו וככה אנחנו עשינו, ולכן רוב הזמן התמגוצ'י פשוט נהנתה מקצת שקט והתבוננות החוצה, והקטנה עשתה ככה גם, חוץ מאיזה חצי שעה בכי שאמר "נמאס לי!" בדרך חזרה. כמו שאמרה הזברה, הן באמת ישנו הרבה והיה נהדר. כל הזמן חיפשנו את סקוטלנד, עד כדי כך שבעצירה הראשונה היא צעקה "הנה סקוטלנד!", ובעצירה השניה היא "מצאה" אישה עם שיער אפור וצעקה "הנה גרני" (=סבתא בסקוטית). כשהגענו לסקוטלנד התחלנו לחפש את העיירה שלהם, וכשהגענו לעיירה את הבית של הסבא והסבתא וכשזה נמצא הייתה שמחה עצומה. בדרך הלוך הגדולה הקיאה 3 פעמים, ויש לציין שהיא התנהגה בבגרות עצומה. חשבנו שהיא עם וירוס, אבל כשבדרך חזרה הקטנה שילשלה 4 פעמים מהוירוס החשוד אבל הגדולה המשיכה להקיא, הבנו שלתמגוצ'י יש כנראה מחלת נסיעות כמו שהייתה לאבא שלה בילדותו, ואחרי שנתנו משהו הומאופטי זה נעצר. מסקנה חשובה לנסיעה בעוד שבועיים (לפחות בגלל שזו כבר נסיעה שתוכננה מראש, אנחנו עושים עצירת לילה בהלוך ובחזור). ולמרות כל זאת היה ממש ממש בסדר. היה זמן לשיר, וזמן לשמוע תסכיתים, וזמן לדבר עם החצי כששתיהן ישנו. הלויה הייתה קשה. סבתא של החצי תכננה הכל, וכיון שהם שרים מזמורים בלויה, המזמור הראשון הוקדש לאילון ולשתי אחיותיה שנפטרו בלידה ובסמוך לה. ריגש אותי שהיא לא שכחה אותן ואותו, וזה היה מזמור על ילד שלא מספיק לגדול... היא הייתה אישה כזאת מצחיקה ואופטימית שהאיש שניהל את הלויה (משהו כמו כומר, רק שהיא לא הייתה דתיה ולכן זה היה מישהו שמתנדב לדברים כאלה מהקהילה), כל הזמן סיפר סיפורים עליה, והם כולם היו אשכרה מצחיקים. זה מה שהיא רצתה לשיספרו עליה, והמשפחה הוסיפה קצת וזה היה ממש סיכום של האישה הזאת: אופטימית ללא תקנה. הבנות שלי טפו עליהן התנהגו למופת. הקטנה לעסה את דף המזמורים (היא חולת נייר הגורונה הזאת), והגדולה הקשיבה וחזרה אחרי שמות שהיו לה מוכרים: "הוא אמר ג'ורג'", "הוא אמר סקוטלנד". אחר כך הייתה ארוחה במלון המקומי והיה נחמד לראות את כל הג'ינג'ים (סקוטים, או לא?!). כשחזרתי קיבלתי הודעה מהתפוז שלא השתתפתי בפורום אובדן כבר 10 ימים (שהרי מנהל מצופה להיות בפורום כל יום). מודה שזה היה קש שהביא אותי למסקנה הסופית שזה המעשה הנכון ביותר עבורי עכשיו. בנוסף הייתה גם זברה אחת שנתנה לי בעיטה טובה בצורת הסבר משכנע, אז תודה גם לך יקירתי.
טוב, חזרנו מסקוטלנד כבר לפני כמה ימים, אבל לא הספקתי לשבת בנחת רגע מאז. הנסיעה עברה מצוין. העצות שלכן היו נהדרות ויש לציין שהשתמשנו אולי בחצי ממה שלקחנו. אני מודה לעצה של אמא שלי שאמרה שאם מגיל 0 הם רגילים לנסיעות, אז זה הופך להרגל כיפי. ככה היא עשתה איתנו וככה אנחנו עשינו, ולכן רוב הזמן התמגוצ'י פשוט נהנתה מקצת שקט והתבוננות החוצה, והקטנה עשתה ככה גם, חוץ מאיזה חצי שעה בכי שאמר "נמאס לי!" בדרך חזרה. כמו שאמרה הזברה, הן באמת ישנו הרבה והיה נהדר. כל הזמן חיפשנו את סקוטלנד, עד כדי כך שבעצירה הראשונה היא צעקה "הנה סקוטלנד!", ובעצירה השניה היא "מצאה" אישה עם שיער אפור וצעקה "הנה גרני" (=סבתא בסקוטית). כשהגענו לסקוטלנד התחלנו לחפש את העיירה שלהם, וכשהגענו לעיירה את הבית של הסבא והסבתא וכשזה נמצא הייתה שמחה עצומה. בדרך הלוך הגדולה הקיאה 3 פעמים, ויש לציין שהיא התנהגה בבגרות עצומה. חשבנו שהיא עם וירוס, אבל כשבדרך חזרה הקטנה שילשלה 4 פעמים מהוירוס החשוד אבל הגדולה המשיכה להקיא, הבנו שלתמגוצ'י יש כנראה מחלת נסיעות כמו שהייתה לאבא שלה בילדותו, ואחרי שנתנו משהו הומאופטי זה נעצר. מסקנה חשובה לנסיעה בעוד שבועיים (לפחות בגלל שזו כבר נסיעה שתוכננה מראש, אנחנו עושים עצירת לילה בהלוך ובחזור). ולמרות כל זאת היה ממש ממש בסדר. היה זמן לשיר, וזמן לשמוע תסכיתים, וזמן לדבר עם החצי כששתיהן ישנו. הלויה הייתה קשה. סבתא של החצי תכננה הכל, וכיון שהם שרים מזמורים בלויה, המזמור הראשון הוקדש לאילון ולשתי אחיותיה שנפטרו בלידה ובסמוך לה. ריגש אותי שהיא לא שכחה אותן ואותו, וזה היה מזמור על ילד שלא מספיק לגדול... היא הייתה אישה כזאת מצחיקה ואופטימית שהאיש שניהל את הלויה (משהו כמו כומר, רק שהיא לא הייתה דתיה ולכן זה היה מישהו שמתנדב לדברים כאלה מהקהילה), כל הזמן סיפר סיפורים עליה, והם כולם היו אשכרה מצחיקים. זה מה שהיא רצתה לשיספרו עליה, והמשפחה הוסיפה קצת וזה היה ממש סיכום של האישה הזאת: אופטימית ללא תקנה. הבנות שלי טפו עליהן התנהגו למופת. הקטנה לעסה את דף המזמורים (היא חולת נייר הגורונה הזאת), והגדולה הקשיבה וחזרה אחרי שמות שהיו לה מוכרים: "הוא אמר ג'ורג'", "הוא אמר סקוטלנד". אחר כך הייתה ארוחה במלון המקומי והיה נחמד לראות את כל הג'ינג'ים (סקוטים, או לא?!). כשחזרתי קיבלתי הודעה מהתפוז שלא השתתפתי בפורום אובדן כבר 10 ימים (שהרי מנהל מצופה להיות בפורום כל יום). מודה שזה היה קש שהביא אותי למסקנה הסופית שזה המעשה הנכון ביותר עבורי עכשיו. בנוסף הייתה גם זברה אחת שנתנה לי בעיטה טובה בצורת הסבר משכנע, אז תודה גם לך יקירתי.
