שרה (סוזי)
New member
חזרנו הביתה
הגיע תורי לספר את סיפור הלידה. הסיפור שלי ארוך, קשה, אבל עם סוף נהדר. הסיפור שלי מתחיל יום אחרי ראש השנה. כשאני בשבוע 34. הגעתי לרופא לביקורת שגרתית, ביקורת אחת מתוך שתיים שהייתי עושה בכל שבוע, וזה בגלל צירים שהתחילו כבר בשבוע 27. בביקורת הזאת המוניטור הראה צירים סדירים כל 7 דקות, וצירים די חזקים (הגיע לגובה של 70). עשיתי US שהראה מיעוט יחסי של מי שפיר ובדיקה פנימית שהראתה התכצרות של צואר הרחם לכ חמישים אחוז. הרופא שלי שידע שאנחנו הולכים ללדת בבילינסון בגלל המום לב שלח אותי מיד לאשפוז. הגענו לבילינסון שם עשו לי בדיקה פנימית נוספת. הרופא חשדה במשהו מוזר והלכה לקרוא לרופא בכיר, הרופא הזה הסכים עם טענתה שיש לי רחם דידלפית. כלומר יש לי שני נרתיקים, שני צוארים ושני רחמים. זה לא רחם דו קרנית עם מחיצה, אלא שני מערכות רחם ניפרדות. וזאת לאחר שבכל תקופת הטיפולים ידענו על סמך צילום רחם שיש לי רחם חד קרנית. הרופאים גם הסכימו בינהם שצירכים לאשפז אותי בדחיפות ולהפסיק את הצירים בגלל שאת הלידה שלי חייבים לעכב גם בגלל שהעובר שוקל רק 1600 גרם, וגם בגלל המום לב. אושפזתי למשך 5 ימים שבהם קיבלתי פרסולט להרגעת הצירים. לאחר היום החמישי החליטו לשחרר אותי הביתה עם פרסולט ועם מוניטור ביתי. חזרתי הביתה ומעדע בוקר התחברתי למוניטור ושידרתי את התוצאות לבילינסון. ביום רביעי של חול במועד סוכות המוניטור הראה ירידת דופק של העובר ל43. כשדופק סדיר הוא 140-160. הרופאה אמרה לי להגיע בדחיפות לבי"ח. הגעתי וחיברו אותי למוניטור במשך 6 שעות שבמהלכם היו צירים חזקים (מעל 100) ודחופים מאד ובנוסף גם שלוש ירידות דופק. הרופאים התלבטו עם לילד אותי בדחיפות אבל החליטו לחכות יום נוסף. למחרת נשלחתי לUS להערכת משקל שהראתה כי העובר שוקל רק 1700, כלומר במהלך שבועיים הוא עלה רק 100 גרם. ופתאום באמצע הרופא ראה ירידת דופק משמעותית, הלב פשוט האט את הקצב משמעותית. הוא ניגש לרופא במחלקה שהחילט להוריד אותי לניתוח חרום. וכך הסתיים ההריון שלי בשבוע 36+2. הניתוח עבר בסדר. הוציאו את התינוק במשקל של 2200! זה היה מדהים. יניב ישב לידי בניתוח והתעקש שלא יתנו לי טשטוש עד שאני לא רואה את התינוק. הראו לי אותו לשניה ומיד לקחו אותו לשניידר לפגיה. אני יכולתי לראות אותו רק ביום שלמחרת בצהרים, בחלומר 27 שעות אחרי שילדתי. ורק לשעתיים כי הייתי צריכה לחזור לבילינסון. זה היה ימים קשים מאד. לא יכולתי להחזיק אותו כי הוא היה מחובר למכונת הנשמה ולמלא ערויים. הוא בכה ואני בכיתי איתו. לא האכילו אותו הכלל בגלל שפחדו שהוא יציף את הראות, בנתיים הוא ירד במשקל, עד שהגיע ל1800 גרם, ואז החליטו למתח אותו. הוא נותח ביום שלשי כשהיה רק בן 5 ימים. חצי מדינה התפללה בשבילו, ילחדים קטנים אמרו תהילים בשבילו, כל הישוב שלנו ושל ההורים התפללו לרפואתו, בתי הספר של האחים אמרו תהילים במהלך כל היום, ואחרי 7 שעות של ניתוח הרופאים סיפרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה. זה היה הניתוח של התינוק הקטן ביותר שלהם. השאירו לו את בית החזה פתןח במשך 48 שעות כדי לפקח שאין לו דימום פנימי וכדי שלא יהיה לחץ על הלב. הכינו אותנו שנהיה שם זמן ארוך כי הוא קטן וההתאוששות תהיה ארוכה. אבל הילד שלי הפתיע את כולם. ביום רביעי הוא התחיל לקבל חלב אם דרך זונדה והוא עיכל את זה נהדר. ביום שיש הוא התחיל לנשום בכוחות עצמו, וביום ראשון הוא כבר יצא מטיפול נמרץ. ביום שני הוא התחיל לאכול דרך בקבוק ולעלות במשקל, והרופאים החלטו שאין טעם להשאיר אותו בבית חולים. היום נשלחנו הביתה כשהתינוק שוקל 2 קילו. בנתיים אני מאכילה אותו דרך בקבוק. אחרי שהוא יעלה במשקל ננסה לעבור להנקה, עם ננסה עכשיו הוא רק ירד עוד בגלל המאמץ. יצאנו הביתה לפני תינוקות רבים יותר וגדולים יותר. הפתענו את כולם. אני מאמינה שזה בזכות התפילות המרובות של כל הסביבה. הדרך שלנו היתה קשה ומתישה ומלאה ניסים. ולסיום, אמנם לא היתה ברית, ואנחנו לא יודעים מתי יאשרו לנו להכניס אותו בברית אברהם, אבל שם הוא כבר קיבל (לאחר שרב אמר לנו שזה יעמוד לזכותו וכך יהי קל יותר להתפלל לרפואתו) קראנו לו אור-אל חיים. היתתי מצרפת תמונה אבל אני לא יודעת איך. מבטחיה לצרף בהמשך. יש לי עוד הרבה לספר, אבל אני עמוסה בעבודה, כל שלוש שעות צריך לשאוב ולהאכיל, וזה לוקח לפחות שעה. ובנוסף צריך גם לנוח. לכן אני אפרוש מהפורום עד שאור-אל יעלה במשקל ויהיה לי זמן לחזור. שרה.
הגיע תורי לספר את סיפור הלידה. הסיפור שלי ארוך, קשה, אבל עם סוף נהדר. הסיפור שלי מתחיל יום אחרי ראש השנה. כשאני בשבוע 34. הגעתי לרופא לביקורת שגרתית, ביקורת אחת מתוך שתיים שהייתי עושה בכל שבוע, וזה בגלל צירים שהתחילו כבר בשבוע 27. בביקורת הזאת המוניטור הראה צירים סדירים כל 7 דקות, וצירים די חזקים (הגיע לגובה של 70). עשיתי US שהראה מיעוט יחסי של מי שפיר ובדיקה פנימית שהראתה התכצרות של צואר הרחם לכ חמישים אחוז. הרופא שלי שידע שאנחנו הולכים ללדת בבילינסון בגלל המום לב שלח אותי מיד לאשפוז. הגענו לבילינסון שם עשו לי בדיקה פנימית נוספת. הרופא חשדה במשהו מוזר והלכה לקרוא לרופא בכיר, הרופא הזה הסכים עם טענתה שיש לי רחם דידלפית. כלומר יש לי שני נרתיקים, שני צוארים ושני רחמים. זה לא רחם דו קרנית עם מחיצה, אלא שני מערכות רחם ניפרדות. וזאת לאחר שבכל תקופת הטיפולים ידענו על סמך צילום רחם שיש לי רחם חד קרנית. הרופאים גם הסכימו בינהם שצירכים לאשפז אותי בדחיפות ולהפסיק את הצירים בגלל שאת הלידה שלי חייבים לעכב גם בגלל שהעובר שוקל רק 1600 גרם, וגם בגלל המום לב. אושפזתי למשך 5 ימים שבהם קיבלתי פרסולט להרגעת הצירים. לאחר היום החמישי החליטו לשחרר אותי הביתה עם פרסולט ועם מוניטור ביתי. חזרתי הביתה ומעדע בוקר התחברתי למוניטור ושידרתי את התוצאות לבילינסון. ביום רביעי של חול במועד סוכות המוניטור הראה ירידת דופק של העובר ל43. כשדופק סדיר הוא 140-160. הרופאה אמרה לי להגיע בדחיפות לבי"ח. הגעתי וחיברו אותי למוניטור במשך 6 שעות שבמהלכם היו צירים חזקים (מעל 100) ודחופים מאד ובנוסף גם שלוש ירידות דופק. הרופאים התלבטו עם לילד אותי בדחיפות אבל החליטו לחכות יום נוסף. למחרת נשלחתי לUS להערכת משקל שהראתה כי העובר שוקל רק 1700, כלומר במהלך שבועיים הוא עלה רק 100 גרם. ופתאום באמצע הרופא ראה ירידת דופק משמעותית, הלב פשוט האט את הקצב משמעותית. הוא ניגש לרופא במחלקה שהחילט להוריד אותי לניתוח חרום. וכך הסתיים ההריון שלי בשבוע 36+2. הניתוח עבר בסדר. הוציאו את התינוק במשקל של 2200! זה היה מדהים. יניב ישב לידי בניתוח והתעקש שלא יתנו לי טשטוש עד שאני לא רואה את התינוק. הראו לי אותו לשניה ומיד לקחו אותו לשניידר לפגיה. אני יכולתי לראות אותו רק ביום שלמחרת בצהרים, בחלומר 27 שעות אחרי שילדתי. ורק לשעתיים כי הייתי צריכה לחזור לבילינסון. זה היה ימים קשים מאד. לא יכולתי להחזיק אותו כי הוא היה מחובר למכונת הנשמה ולמלא ערויים. הוא בכה ואני בכיתי איתו. לא האכילו אותו הכלל בגלל שפחדו שהוא יציף את הראות, בנתיים הוא ירד במשקל, עד שהגיע ל1800 גרם, ואז החליטו למתח אותו. הוא נותח ביום שלשי כשהיה רק בן 5 ימים. חצי מדינה התפללה בשבילו, ילחדים קטנים אמרו תהילים בשבילו, כל הישוב שלנו ושל ההורים התפללו לרפואתו, בתי הספר של האחים אמרו תהילים במהלך כל היום, ואחרי 7 שעות של ניתוח הרופאים סיפרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה. זה היה הניתוח של התינוק הקטן ביותר שלהם. השאירו לו את בית החזה פתןח במשך 48 שעות כדי לפקח שאין לו דימום פנימי וכדי שלא יהיה לחץ על הלב. הכינו אותנו שנהיה שם זמן ארוך כי הוא קטן וההתאוששות תהיה ארוכה. אבל הילד שלי הפתיע את כולם. ביום רביעי הוא התחיל לקבל חלב אם דרך זונדה והוא עיכל את זה נהדר. ביום שיש הוא התחיל לנשום בכוחות עצמו, וביום ראשון הוא כבר יצא מטיפול נמרץ. ביום שני הוא התחיל לאכול דרך בקבוק ולעלות במשקל, והרופאים החלטו שאין טעם להשאיר אותו בבית חולים. היום נשלחנו הביתה כשהתינוק שוקל 2 קילו. בנתיים אני מאכילה אותו דרך בקבוק. אחרי שהוא יעלה במשקל ננסה לעבור להנקה, עם ננסה עכשיו הוא רק ירד עוד בגלל המאמץ. יצאנו הביתה לפני תינוקות רבים יותר וגדולים יותר. הפתענו את כולם. אני מאמינה שזה בזכות התפילות המרובות של כל הסביבה. הדרך שלנו היתה קשה ומתישה ומלאה ניסים. ולסיום, אמנם לא היתה ברית, ואנחנו לא יודעים מתי יאשרו לנו להכניס אותו בברית אברהם, אבל שם הוא כבר קיבל (לאחר שרב אמר לנו שזה יעמוד לזכותו וכך יהי קל יותר להתפלל לרפואתו) קראנו לו אור-אל חיים. היתתי מצרפת תמונה אבל אני לא יודעת איך. מבטחיה לצרף בהמשך. יש לי עוד הרבה לספר, אבל אני עמוסה בעבודה, כל שלוש שעות צריך לשאוב ולהאכיל, וזה לוקח לפחות שעה. ובנוסף צריך גם לנוח. לכן אני אפרוש מהפורום עד שאור-אל יעלה במשקל ויהיה לי זמן לחזור. שרה.
