חזרנו גם!
אם להתחיל מהסוף- בסוף היה אחלה.
ואם מההתחלה , אז היה לא משהו.
אחרי שבוע של שינה באינטרוולים,הייתי סקפטית. יצאנו בצהרי שישי מתוך כוונה שהקטן יישן בדרך, אז הוא ישן- 10 דק', ואת השאר צרח..שניהם, כל אחד בדרכו ברגרסיית גמילה- זאת בלילה ובשינה וזה הפסיק לבקש כשיש, אז שוו בנפשותיכן. או שלא.
הגענו לקליה שם לנו (מומלץ לאללה), התארגנו קצת ונסענו לחברים במושב צפונים יותר לארוחת שישי- היה ממש כיף, אם כי פה נתקלתי במלכודת מס. 1- האוכל היה כ"כ מפתה שכמעט וחשבתי "יאללה, עזבי אותך, מתי עוד תתקלי בכזה אוכל איכותי וביתי? " אולם בכל זאת, בשבילי רק פסטה (וסביצ'ה...).
הלילה של לפני שוב היה מאתגר, ישנתי עם אטמי אוזניים, עברתי בין מיטות, הייתי קצת בסטרס שבשל אטמי האוזניים לא אשמע את השעון, וכאלה.
קמתי, שוב הרהרתי- למה לי. יום קודם -רונה, מי שזוכה לרוב הקיטורים שגם אתן יכולות רק לדמיין, נתנה לי תדריך מה לעשות וסיכמנו ששומרים על קצב מירוץ, גם אם אפשר להגביר, שזה רק תרגיל ולא להתאבד על זה.
בדיעבד: זה עזר לי, כי אמרתי לעצמי, יאללה- רק תרגיל, כבר עשיתי קצב כזה בלי אימונים, וזהו. או שלא יילך.
הגעתי, חימום קצר (לצד ריקי סלאם, שאפו עליי, זו בערך הפעם האחרונה שראיתי אותה עד אחרי נק' הסיבוב שלה...)
וזינוק.
רוח לפרצוף! זה לא היה כתוב בשליף שלי (או שכן ובדיוק בזמן הזה פשפשתי את הקטן?)
וגם אובך! למה לא עשיתי חזרות מול מאוורר תעשייתי+אלמנט של אובך? ובעלייה קלה?
אז בהלוך שמרתי כוחות, בחזור- הוצאתי את מה שנשאר, עוד הצלחתי לפטפט ולקטר לעוברים ושבים.
ונגמר.
כבר באתי ללכת לחדר, כשהחלטתי להסתכל בלוח תוצאות ואז ראיתי שני דברים-
1. מבחינתם אני כבר בת 40. כנראה שפה זה לא טיפת חלב ולא סופרים חודשים
2. סיימתי שנייה בקטיגורייה.
חיכיתי, התמתחתי, אכלתי גלידה. התמתחי עוד קצת.
חזרתי לחדר, גיליתי שבזמן שאני עשיתי חצי מרתון לא קל כ"כ, ערן עשה אולטרה (מי חשב להביא לקטנצ'יק בימבה??).
אז נסענו לעיינות הצוקים, והיום בבוקר לנחל דויד (בהחלט שקול לחמישה ק' שחרור).
וזהו.
תודה על העידוד, והסמסים. ההתאוששות הפעם קלה יותר- כמעט לא תפוסה (מגנזיום? קומפרשן? אנא עארף?).
פה סופרים את הימים לת"א. ונראה לי שערן סופר אותם יותר ממני...
אם להתחיל מהסוף- בסוף היה אחלה.
ואם מההתחלה , אז היה לא משהו.
אחרי שבוע של שינה באינטרוולים,הייתי סקפטית. יצאנו בצהרי שישי מתוך כוונה שהקטן יישן בדרך, אז הוא ישן- 10 דק', ואת השאר צרח..שניהם, כל אחד בדרכו ברגרסיית גמילה- זאת בלילה ובשינה וזה הפסיק לבקש כשיש, אז שוו בנפשותיכן. או שלא.
הגענו לקליה שם לנו (מומלץ לאללה), התארגנו קצת ונסענו לחברים במושב צפונים יותר לארוחת שישי- היה ממש כיף, אם כי פה נתקלתי במלכודת מס. 1- האוכל היה כ"כ מפתה שכמעט וחשבתי "יאללה, עזבי אותך, מתי עוד תתקלי בכזה אוכל איכותי וביתי? " אולם בכל זאת, בשבילי רק פסטה (וסביצ'ה...).
הלילה של לפני שוב היה מאתגר, ישנתי עם אטמי אוזניים, עברתי בין מיטות, הייתי קצת בסטרס שבשל אטמי האוזניים לא אשמע את השעון, וכאלה.
קמתי, שוב הרהרתי- למה לי. יום קודם -רונה, מי שזוכה לרוב הקיטורים שגם אתן יכולות רק לדמיין, נתנה לי תדריך מה לעשות וסיכמנו ששומרים על קצב מירוץ, גם אם אפשר להגביר, שזה רק תרגיל ולא להתאבד על זה.
בדיעבד: זה עזר לי, כי אמרתי לעצמי, יאללה- רק תרגיל, כבר עשיתי קצב כזה בלי אימונים, וזהו. או שלא יילך.
הגעתי, חימום קצר (לצד ריקי סלאם, שאפו עליי, זו בערך הפעם האחרונה שראיתי אותה עד אחרי נק' הסיבוב שלה...)
וזינוק.
רוח לפרצוף! זה לא היה כתוב בשליף שלי (או שכן ובדיוק בזמן הזה פשפשתי את הקטן?)
וגם אובך! למה לא עשיתי חזרות מול מאוורר תעשייתי+אלמנט של אובך? ובעלייה קלה?
אז בהלוך שמרתי כוחות, בחזור- הוצאתי את מה שנשאר, עוד הצלחתי לפטפט ולקטר לעוברים ושבים.
ונגמר.
כבר באתי ללכת לחדר, כשהחלטתי להסתכל בלוח תוצאות ואז ראיתי שני דברים-
1. מבחינתם אני כבר בת 40. כנראה שפה זה לא טיפת חלב ולא סופרים חודשים
2. סיימתי שנייה בקטיגורייה.
חיכיתי, התמתחתי, אכלתי גלידה. התמתחי עוד קצת.
חזרתי לחדר, גיליתי שבזמן שאני עשיתי חצי מרתון לא קל כ"כ, ערן עשה אולטרה (מי חשב להביא לקטנצ'יק בימבה??).
אז נסענו לעיינות הצוקים, והיום בבוקר לנחל דויד (בהחלט שקול לחמישה ק' שחרור).
וזהו.
תודה על העידוד, והסמסים. ההתאוששות הפעם קלה יותר- כמעט לא תפוסה (מגנזיום? קומפרשן? אנא עארף?).
פה סופרים את הימים לת"א. ונראה לי שערן סופר אותם יותר ממני...
