חזרה מחו"ל
הייתי מספר שבועות בחו"ל בביקור אצל הורי. וחזרתי. עברתי את בקורת הגבולות, חיכיתי למזוודות, הורדתי אותן בקושי רב, כל אחת כמעט שלושים קילו, אל תשאלו איך נתנו לי להעלות אותן למטוס, זה כבר סיפור בפני עצמו. העליתי אותן לבד איכשהו על העגלות, מתנשפת, אספתי את ילדי והתחלתי לצאת. יצאתי לרחבה היכן שכולם פוגשים את הנוחתים, וזה פתאום הכה בי - אף אחד לא מחכה לי! לידי אנשים מחובקים, מתרגשים, קופצים אחד על השני, מחכים עם בלונים בצורת לב , בלונים אדומים וצהובים וירוקים... ופרחים... ואני, לבד , עם ארבע מזוודות כבדות, שלושה ילדים, שתי ידיים רפויות, ולב אחד בוכה. פתאום זה הכה בי. אני לבד. אף אחד לא מחכה לי. כל הדרך במונית בכיתי. הגעתי הביתה ממש לפני שבת. בית ריק. מאובק. מקרר ריק. אף אחד לא מחכה לי. אף אחד לא חשב עלי. ופתאום הבנתי שאני לא כזאת גיבורה גדולה. פתאום הבנתי שלא הערכתי את עצמי נכון. חשבתי שלא יהיה לי אכפת בכלל להגיע הביתה לבד, להיות שבת לבד. לא הערכתי את עצמי נכון. סחבתי את המזוודות מהמונית לחצר וכמעט נפחתי את נשמתי. עזבתי אותן בחצר והלכתי לחדר שלי. הילדים שלי המסכנים איכשהו סחבו את המזוודות לתוך הבית. וישבתי לי לבד ובכיתי. ונמאס לי להיות לבד. לעשות הכל לבד. לנחות הביתה לבד. לבית ריק. למקום שאף אחד לא חשב עלי בו. ומה מתנגן לי בראש? אמרה של ערסי - "האופטימיים תמיד מתאכזבים, הפסימיים לפעמים מופתעים לטובה." אז אני אופטימית או פסימית?
הייתי מספר שבועות בחו"ל בביקור אצל הורי. וחזרתי. עברתי את בקורת הגבולות, חיכיתי למזוודות, הורדתי אותן בקושי רב, כל אחת כמעט שלושים קילו, אל תשאלו איך נתנו לי להעלות אותן למטוס, זה כבר סיפור בפני עצמו. העליתי אותן לבד איכשהו על העגלות, מתנשפת, אספתי את ילדי והתחלתי לצאת. יצאתי לרחבה היכן שכולם פוגשים את הנוחתים, וזה פתאום הכה בי - אף אחד לא מחכה לי! לידי אנשים מחובקים, מתרגשים, קופצים אחד על השני, מחכים עם בלונים בצורת לב , בלונים אדומים וצהובים וירוקים... ופרחים... ואני, לבד , עם ארבע מזוודות כבדות, שלושה ילדים, שתי ידיים רפויות, ולב אחד בוכה. פתאום זה הכה בי. אני לבד. אף אחד לא מחכה לי. כל הדרך במונית בכיתי. הגעתי הביתה ממש לפני שבת. בית ריק. מאובק. מקרר ריק. אף אחד לא מחכה לי. אף אחד לא חשב עלי. ופתאום הבנתי שאני לא כזאת גיבורה גדולה. פתאום הבנתי שלא הערכתי את עצמי נכון. חשבתי שלא יהיה לי אכפת בכלל להגיע הביתה לבד, להיות שבת לבד. לא הערכתי את עצמי נכון. סחבתי את המזוודות מהמונית לחצר וכמעט נפחתי את נשמתי. עזבתי אותן בחצר והלכתי לחדר שלי. הילדים שלי המסכנים איכשהו סחבו את המזוודות לתוך הבית. וישבתי לי לבד ובכיתי. ונמאס לי להיות לבד. לעשות הכל לבד. לנחות הביתה לבד. לבית ריק. למקום שאף אחד לא חשב עלי בו. ומה מתנגן לי בראש? אמרה של ערסי - "האופטימיים תמיד מתאכזבים, הפסימיים לפעמים מופתעים לטובה." אז אני אופטימית או פסימית?
