חזרה מחו"ל

חזרה מחו"ל

הייתי מספר שבועות בחו"ל בביקור אצל הורי. וחזרתי. עברתי את בקורת הגבולות, חיכיתי למזוודות, הורדתי אותן בקושי רב, כל אחת כמעט שלושים קילו, אל תשאלו איך נתנו לי להעלות אותן למטוס, זה כבר סיפור בפני עצמו. העליתי אותן לבד איכשהו על העגלות, מתנשפת, אספתי את ילדי והתחלתי לצאת. יצאתי לרחבה היכן שכולם פוגשים את הנוחתים, וזה פתאום הכה בי - אף אחד לא מחכה לי! לידי אנשים מחובקים, מתרגשים, קופצים אחד על השני, מחכים עם בלונים בצורת לב , בלונים אדומים וצהובים וירוקים... ופרחים... ואני, לבד , עם ארבע מזוודות כבדות, שלושה ילדים, שתי ידיים רפויות, ולב אחד בוכה. פתאום זה הכה בי. אני לבד. אף אחד לא מחכה לי. כל הדרך במונית בכיתי. הגעתי הביתה ממש לפני שבת. בית ריק. מאובק. מקרר ריק. אף אחד לא מחכה לי. אף אחד לא חשב עלי. ופתאום הבנתי שאני לא כזאת גיבורה גדולה. פתאום הבנתי שלא הערכתי את עצמי נכון. חשבתי שלא יהיה לי אכפת בכלל להגיע הביתה לבד, להיות שבת לבד. לא הערכתי את עצמי נכון. סחבתי את המזוודות מהמונית לחצר וכמעט נפחתי את נשמתי. עזבתי אותן בחצר והלכתי לחדר שלי. הילדים שלי המסכנים איכשהו סחבו את המזוודות לתוך הבית. וישבתי לי לבד ובכיתי. ונמאס לי להיות לבד. לעשות הכל לבד. לנחות הביתה לבד. לבית ריק. למקום שאף אחד לא חשב עלי בו. ומה מתנגן לי בראש? אמרה של ערסי - "האופטימיים תמיד מתאכזבים, הפסימיים לפעמים מופתעים לטובה." אז אני אופטימית או פסימית?
 

קטי30

New member
../images/Emo20.gifברוכה השבה../images/Emo20.gif

רק מתוקה לא הבנתי הילדים היו שם לקחת את המזוודות אז על איזה לבד את מדברת?? על הלבד הזוגי ??? פשוט לא הבנתי
תמיד מעודד אותי אז הנה שולחת לך גם מתוקה ברוכה השבה הביתה
 

magic40

New member
לקרוא לאט עוזר להבין מהר../images/Emo13.gif

ואני, לבד , עם ארבע מזוודות כבדות, שלושה ילדים, שתי ידיים רפויות, ולב אחד בוכה.
 
חזרת....

לבד....כן פיזית אנחנו הרבה פעמים לבד. אבל זו בחירה.... אני לבד מבחירה. אני נוסעת לחו"ל לבד, חוזרת לבד ואף אחד לא מחכה לי בשדה או בבית. לפעמים אני חוגגת לבד, מתעצבת לבד או שמחה לבד! אבל אני לעולם לא בודדה, כי בדידות זה מצב פנימי/ריגשי וצריך ללמוד את ההבדל לחיות עם הלבד ולא להיות בודד! אז פעם הבא אם את רוצה שיבואו לקחת אותך מהשדה פשוט תגידי! בכל מקרה ברוכה השווה!!!
 

ב מ ב ו ש

New member
רגע, אז בעצם.

על מה בעצם בכית? רחמים עצמיים? טוב, גם זה מותר לפעמים. ולבד זה לא בודדה. כי את לא בודדה. ולבד זה לעשות הרבה דברים ביחד. ומי אמר שאף אחד לא חשב עלייך? אז הבית ריק? יופי! אף אחד לא בילגן לך אותו. הוא לא נקי? יופי, עכשיו תנקי אותו כמו שאת!! אוהבת. אז את עדיין יכולה להיות אופטימית ולא להתאכזב
שבוע ניפלא שיהיה לך
 

Rinattt

New member
תארי לך אם היה לך בעל...

היית חוזרת הגרביים בסלון המראה במקלחת עם כתמים של קצף גילוח התחתונים זרוקים מחוץ לסל כביסה... גם הבגדים... הבקבוקי בירה על השולחן בסלון ריקים [והריח... מופץ!] המיטה מבולגנת וצריך להחליף דחוףףףף מצעים וכו' בקיצור... תסתכלי על חצי הכוס המלאה תמיד
 
אדיר! אדיר!

צחקתי וצחקתי... כמה נכון. סתם אלו היו רגעים של רחמים עצמיים. אם הייתי מתארגנת אחרת אז הייתי מבקשת ממישהו שיבוא לפגוש אותי ומארגנת לעצמי מקום לשבת, אבל לא חשבתי שפתאום יציפו אותי כאלו רחמים עצמיים. סתם ההרגשה שאני לבד בעולם וצריכה להתמודד עם הכל לבד. טוב, אז ממשיכים הלאה, עם חיוך כמובן.
 
אולי לא אופטימית, גם לא פסימית...

רק - מאוכזבת? מכיר את ההרגשה - עברתי אותה בפעם הראשונה שחזרתי מחו"ל לבד. זה היה כנס בבריטניה, אירוע שהיה גן-עדן שאין עם מי לחלק את הרגעים הכיפיים, את הנוף המהמם, את סוף השבוע בלונדון. זה היה ערב שבת, דיכאון קיצוני בהתגלמותו - מלון בלונדון, הבריטים מתכוננים לסופ"ש, עם מופעי רחוב וכל הפנינות הקטנות שיש בעיר הזו בסופי שבוע - ואני לבד במלון. אחרי שקראתי מאמר (טוב, נו, פיסקה בקושי) במשך שעתיים, החלטתי שלא יצא מזה טוב - ארזתי את עצמי והיידה לקובנט גארדן כדי לצחוק קצת, טיול לילי ברחובות ופאב לקינוח. את סוף השבוע ביליתי בספרייה הלאומית, המוזאון הבריטי ובעוד שורת מוזיאונים פתוחים. החזרה לארץ העמידה עוד משבר - נחיתה בארץ אחרי שלושה ימים. נחיתה בשעה 11:50 בלילה, אני עומד עם כולם להמתין למזוודות, אורז הכל ופונה החוצה. במהלך ההליכה, אני מבין ש... אף אחד לא מחכה לי שם. אטמתי את עצמי כדי לא לשמוע, לא להרגיש בשעה שאני עובר באולם מקבלי הפנים כשמסביב קריאות, ונשיקות וחיבוקים... ואני מושך מזוודה וטרולי ומחפש את רציף הרכבת לחיפה. רציף חשוך, ריק מאדם ורכבת בודדת עומדת בו. קרון אפלולי, רק אדם אחד נוסף שהיה בו - הכרטיסן. האמת? כן... היה עצוב. אבל תוך כדי הנסיעה, נזכרתי שהיתה נסיעה מוצלחת, בניתי נסיעה לבד לבד, פגשתי אנשים מרתקים, עשיתי חיים, וכן - זו צורת חיים חדשה - לא בהכרח גרועה - רק שונה מזו שהכרתי וצריך להתרגל. כשהגעתי לחיפה, אספתי את המכונית שלי, שחנתה בחניית הבית של אימי, ויצאתי לכיוון צפון - אל היישוב שאני גר בו. זו היתה הנסיעה עצובה, הראשונה - מאז התרגלתי, למדתי, ולא חזרה עוד העצבות
 
מה דעתך על "מפוכחת" ? ../images/Emo141.gif

קורה לפעמים שהתחושות מציפות, אבל אלה רק תחושות. הן לא אומרות עלייך שום דבר.
 

levad77

New member
לא לבד כ"כ

אני כ"כ מבינה אותך וחושבת... שאת לא לבד ויש מי שמבין ומרגיש כמוך... מזדהה ויש לאזור כוחות ולהמשיך קדימה, כוח האנרציה מושך אותנו ומתישהו...אומרים שיותר קל... פחות קשה, כל פעם קצת. שולחת לך חיבוק ושתדעי...שתמיד יש מישהו שאת חסרה לו
 
למעלה