"חזרה לעבר"
והינה סיפור מהחיים,שהגורל אותנו מרנין,לאחר שנים ומרחקים והנה ניפגשים. נסעתי למקום ילדותי,שם גרה אימי,סתם לבקר רציתי,ישבנו שוחחנו וכמובן אכלנו מתבשילה הטעימים,ובצהרי היום החלטו ללכת לטייל בעיר,וכך אנו מטיילים לאט לאט כיוון שאימי כבר אינה בצעירותה,ואני מיסתכלת בעיר ילדותי וניזכרת בכול נעורי וחברותי מילדותי, אומרת לזה שלום ולזו מה עובר עלי היום,והינה בזמן שיחתי עם מכרתי הרחוקים שומעת אני קול הקורא בשמי,קול שבעבר אותו היכרתי,קול שבעבר אותו אהבתי אשר הרטיט את כול כולי,הרגשתי פיק ברכיים היסתובבתי לאיטי והכן הכן זה אותו אחד שכול כך אהבתי. כולם כמו נעלמו מעיני,אתם יודעים מין תחושה שאת לבד ואין אף אחד מסביב רועדת כאלה נידף,והלב ואאאאאאאאאאוווווו הלב דופק במלא הקצב,לקחתי נשימה עמוקה ואת עיני הרמתי, עמד הוא לפני במבט נידהם ואמר "זו באמת את?" ואני לדבר לא יכולתי אך להנהן בכן כזה מיסכן. עמדתי בחיוך טיפשי כזה מרוח פני,לידי אימי שעלי מיסתכלת ולצידה כול המי ומי שמכירות שיודעות,הלו זה הוא ש................... אך כמה הישתנה הבן אדם,עלם גבוהה וחתיך היה,כאשר היה עובר ברחוב כול החתיכות עליו נפלו בשבי,ואני כטווסה משוויצה תמיד הייתי לידו בלב מלא אהבה,הרי מילדות היינו ביחד,"גידל אותי" ולימד אותי את מטעמי החיים ואכשיו עומד לידי גבר שפוף שקרסו מבצבצת בבגדי מתושלח,מחזיק סל בידו, אך העיניים,העיניים יש בהם אותו מבט אותו ניצנוץ מהבהב כמו אז,שהיה מביט בי במבט כול כך אוהב. וכך עומדים אנו כאילו השנים לא חלפו,כאילו זה ניפרדנו רק אתמול,בהלם ותדהמה שניפגשנו חזרה,ולתוך הסערה שומעים אנו קול הקורא בשמו, קול חסר סבלנות, קול כזה כועס וצורם. ומי זאת לפני הרי זו אישתו,זו הגברת שבנעורי הייתה חברתי הטובה ביותר והיום אישתו הרוטנת והכועסת ,שנינו הרמנו מבט הוא בכזה פרצוף חחחחחחחחחחח ואני בחיוך, והיא נעמדה דום כשההכרה ניכנסה לראשה שזו אני. וכך לאחר ברכות וחיוכים כולם פנו לכוונים שונים. אני ואימי חוזרות לביתה בשתיקה,אומרת היא לי "את יודעת מיספר פעמים ביקש ממני את הטלפון שלך ואני סירבתי" "מדוע לא סיפרת לי?" שאלתי,והיא כאם דואגת אומרת "ומה יצא מזה? היום יש לך מישפחה,ולא גם,אז למה להרוס?" ואני מבינה אך עדיין הלב כול כך כבד. וכך יושבות אנו ומדברות,והינה טלפון,ומעברו השני אותו קול,קול שאני עדיין זוכרת,הקול שעדיין נישאר כזה,,,,,,,,כזה......."בבקשה אני רוצה רק לדבר איתך,בואי לכוס קפה לשיחה,לא,לא בבית אלה ניפגש בבית קפה". וכך היה,ישבנו אחד מול השני,ולא מוצאים את המילים,אך אלוהים, העיניים העיניים מיסתכלות אחד לתוך השני,והזיכרונות צפים ועולים,איזה כיף חיים עשינו,איפה הצחוק המלבלב,הבדיחות הקטנות שרק חיוך של אוהבים יכול להבין, אותם לילות בדשא,אותם נישקות קטנות וגנובות,הרי לא יכולנו לא לגעת,ללטף,ולהרגיש.
והינה סיפור מהחיים,שהגורל אותנו מרנין,לאחר שנים ומרחקים והנה ניפגשים. נסעתי למקום ילדותי,שם גרה אימי,סתם לבקר רציתי,ישבנו שוחחנו וכמובן אכלנו מתבשילה הטעימים,ובצהרי היום החלטו ללכת לטייל בעיר,וכך אנו מטיילים לאט לאט כיוון שאימי כבר אינה בצעירותה,ואני מיסתכלת בעיר ילדותי וניזכרת בכול נעורי וחברותי מילדותי, אומרת לזה שלום ולזו מה עובר עלי היום,והינה בזמן שיחתי עם מכרתי הרחוקים שומעת אני קול הקורא בשמי,קול שבעבר אותו היכרתי,קול שבעבר אותו אהבתי אשר הרטיט את כול כולי,הרגשתי פיק ברכיים היסתובבתי לאיטי והכן הכן זה אותו אחד שכול כך אהבתי. כולם כמו נעלמו מעיני,אתם יודעים מין תחושה שאת לבד ואין אף אחד מסביב רועדת כאלה נידף,והלב ואאאאאאאאאאוווווו הלב דופק במלא הקצב,לקחתי נשימה עמוקה ואת עיני הרמתי, עמד הוא לפני במבט נידהם ואמר "זו באמת את?" ואני לדבר לא יכולתי אך להנהן בכן כזה מיסכן. עמדתי בחיוך טיפשי כזה מרוח פני,לידי אימי שעלי מיסתכלת ולצידה כול המי ומי שמכירות שיודעות,הלו זה הוא ש................... אך כמה הישתנה הבן אדם,עלם גבוהה וחתיך היה,כאשר היה עובר ברחוב כול החתיכות עליו נפלו בשבי,ואני כטווסה משוויצה תמיד הייתי לידו בלב מלא אהבה,הרי מילדות היינו ביחד,"גידל אותי" ולימד אותי את מטעמי החיים ואכשיו עומד לידי גבר שפוף שקרסו מבצבצת בבגדי מתושלח,מחזיק סל בידו, אך העיניים,העיניים יש בהם אותו מבט אותו ניצנוץ מהבהב כמו אז,שהיה מביט בי במבט כול כך אוהב. וכך עומדים אנו כאילו השנים לא חלפו,כאילו זה ניפרדנו רק אתמול,בהלם ותדהמה שניפגשנו חזרה,ולתוך הסערה שומעים אנו קול הקורא בשמו, קול חסר סבלנות, קול כזה כועס וצורם. ומי זאת לפני הרי זו אישתו,זו הגברת שבנעורי הייתה חברתי הטובה ביותר והיום אישתו הרוטנת והכועסת ,שנינו הרמנו מבט הוא בכזה פרצוף חחחחחחחחחחח ואני בחיוך, והיא נעמדה דום כשההכרה ניכנסה לראשה שזו אני. וכך לאחר ברכות וחיוכים כולם פנו לכוונים שונים. אני ואימי חוזרות לביתה בשתיקה,אומרת היא לי "את יודעת מיספר פעמים ביקש ממני את הטלפון שלך ואני סירבתי" "מדוע לא סיפרת לי?" שאלתי,והיא כאם דואגת אומרת "ומה יצא מזה? היום יש לך מישפחה,ולא גם,אז למה להרוס?" ואני מבינה אך עדיין הלב כול כך כבד. וכך יושבות אנו ומדברות,והינה טלפון,ומעברו השני אותו קול,קול שאני עדיין זוכרת,הקול שעדיין נישאר כזה,,,,,,,,כזה......."בבקשה אני רוצה רק לדבר איתך,בואי לכוס קפה לשיחה,לא,לא בבית אלה ניפגש בבית קפה". וכך היה,ישבנו אחד מול השני,ולא מוצאים את המילים,אך אלוהים, העיניים העיניים מיסתכלות אחד לתוך השני,והזיכרונות צפים ועולים,איזה כיף חיים עשינו,איפה הצחוק המלבלב,הבדיחות הקטנות שרק חיוך של אוהבים יכול להבין, אותם לילות בדשא,אותם נישקות קטנות וגנובות,הרי לא יכולנו לא לגעת,ללטף,ולהרגיש.