חזרה הביתה
שלום בנות,
עבר זמן מאז ההודעה שפרסמתי כאן בפורום. והרבה דברים השתנו אצלי. באה לעדכן ולפרוק קצת.
סיפרתי כאן שמאוד קשה לי לגור לבד, ושהתמיכה של אמא/סבתא/מישהו חסרה לי מאוד במעבר הזה.
אז מצאתי את עצמי מיישרת הדורים עם ההורים ( כן הורים , שני הורים- אמא שלי חולה במחלה נפשית ולא מתפקדת) וחוזרת לגור אצלם. זה לא פשוט לי בכלל, אבל זה מרגיש לי מאוד נכון לכרגע.
הייתי צריכה להפעיל עליהם לחץ מאוד גדול כדי לחזור הביתה. הרגשתי כועסת ודחויה. הם פשוט לא רצו אותי שם..
חלק גדול מהאי הבנות ביננו היו קשורות לענייני ניקיון הבית. הם טענו שאני לא מנקה אחרי, אני ניסיתי לשנות והרגשתי שאני לא מצליחה.
בניסיון להפוך את השהות בבית לנעימה יותר לכולם היה לי זמן -עשיתי כלים ו.... פשוט התחלתי לבכות. על סבתא.
זה אחד מהרבה מאוד דברים שהשתנו כשהיא נפטרה. אמא שלי מעולם לא נכנסה לנעליה. הבית שלנו כשהיא הייתה בו היה תמיד נקי ומצוחצח. אחרי זה- הבית היה נראה זוועה. ולנקות...זה כנראה אחד הדברים שמאוד מזכירים לי כמה הבית הזה לא תפקד וכמה היא חסרה.
אז ניקיתי היום את הבית. ניקיתי ובכיתי ובכיתי וניקיתי. אבל זה הפעם זה בכי של הקלה. בכי שמראה שמראה שעצוב לי , אבל גם שיהיה בסדר. סוף סוף אני מרגישה שאני יכולה לראות את הסוף. ולראות שעוצמות הכאב יכולות גם לדהות.
כ"כ הרבה זמן חיכיתי שאני אוכל להתאבל כמו שצריך. והנה סוף סוף הזמן הזה הגיע. אני יכולה לאפשר לעצמי להוריד הילוך ולהתרכז בזה.
מצאתי את עצמי גם נזכרת שאחרי שסבתא נפטרה היו הרבה ימים שלא ישנתי בהם. לילות לבנים שבהם שכבתי במיטה והתפללתי להיות איתה, עם סבתא. איפה שלא תהיה. מספרת לה כמה רע לי בלעדיה ומבקשת שתגיע לקחת אותי. התקווה היחידה שלי הייתה שהיא שומעת אותי ושעד שהיא תגיע , היא שומרת עליי מלמעלה. סבתא- עבר זמן מאז. אני יודעת שלא תבואי לקחת אותי. אני מתגעגעת. את הוא מה שאני מייחלת לעצמי להיות. אוהבת אותך ומקווה שאת גאה בי.
שלום בנות,
עבר זמן מאז ההודעה שפרסמתי כאן בפורום. והרבה דברים השתנו אצלי. באה לעדכן ולפרוק קצת.
סיפרתי כאן שמאוד קשה לי לגור לבד, ושהתמיכה של אמא/סבתא/מישהו חסרה לי מאוד במעבר הזה.
אז מצאתי את עצמי מיישרת הדורים עם ההורים ( כן הורים , שני הורים- אמא שלי חולה במחלה נפשית ולא מתפקדת) וחוזרת לגור אצלם. זה לא פשוט לי בכלל, אבל זה מרגיש לי מאוד נכון לכרגע.
הייתי צריכה להפעיל עליהם לחץ מאוד גדול כדי לחזור הביתה. הרגשתי כועסת ודחויה. הם פשוט לא רצו אותי שם..
חלק גדול מהאי הבנות ביננו היו קשורות לענייני ניקיון הבית. הם טענו שאני לא מנקה אחרי, אני ניסיתי לשנות והרגשתי שאני לא מצליחה.
בניסיון להפוך את השהות בבית לנעימה יותר לכולם היה לי זמן -עשיתי כלים ו.... פשוט התחלתי לבכות. על סבתא.
זה אחד מהרבה מאוד דברים שהשתנו כשהיא נפטרה. אמא שלי מעולם לא נכנסה לנעליה. הבית שלנו כשהיא הייתה בו היה תמיד נקי ומצוחצח. אחרי זה- הבית היה נראה זוועה. ולנקות...זה כנראה אחד הדברים שמאוד מזכירים לי כמה הבית הזה לא תפקד וכמה היא חסרה.
אז ניקיתי היום את הבית. ניקיתי ובכיתי ובכיתי וניקיתי. אבל זה הפעם זה בכי של הקלה. בכי שמראה שמראה שעצוב לי , אבל גם שיהיה בסדר. סוף סוף אני מרגישה שאני יכולה לראות את הסוף. ולראות שעוצמות הכאב יכולות גם לדהות.
כ"כ הרבה זמן חיכיתי שאני אוכל להתאבל כמו שצריך. והנה סוף סוף הזמן הזה הגיע. אני יכולה לאפשר לעצמי להוריד הילוך ולהתרכז בזה.
מצאתי את עצמי גם נזכרת שאחרי שסבתא נפטרה היו הרבה ימים שלא ישנתי בהם. לילות לבנים שבהם שכבתי במיטה והתפללתי להיות איתה, עם סבתא. איפה שלא תהיה. מספרת לה כמה רע לי בלעדיה ומבקשת שתגיע לקחת אותי. התקווה היחידה שלי הייתה שהיא שומעת אותי ושעד שהיא תגיע , היא שומרת עליי מלמעלה. סבתא- עבר זמן מאז. אני יודעת שלא תבואי לקחת אותי. אני מתגעגעת. את הוא מה שאני מייחלת לעצמי להיות. אוהבת אותך ומקווה שאת גאה בי.