חזיות
בבוקר טוב למזכירה במשרד פה, הוספתי היום מחמאה שהיא לבושה מאד יפה, ושהחזיה שלה ממש מתאימה לשמלה. המתוקה האדימה, הלבינה, צחקקה ונסתה להסתיר את כתפיית החזיה בכתפיית השמלה. החזיה האדומה בצבצה מכל הכיוונים, כך שהרבה טעם לא היה בזה. בסוף היא אמרה: אתה לא אמור לראות את זה. אמרתי, "אולי לא, אבל בכל אופן החזיה מתאימה לשמלה", והיא אמרה "תודה חומד". כמעט עם כל חברה שהיתה לי היה מגיע הרגע שמסתובבים באיזה קניון והיא אומרת שהיא רוצה לקנות חזיה חדשה לכבודי. מכיון שזה בדרך כלל קרה מול חנות מתאימה, היא היתה מוסיפה שזו הזדמנות לעשות את זה עכשיו. אני אומר: יופי. תכנסי ותקני, אני בינתיים עושה סיבוב בחנות ספרים. היא: לא, תכנס איתי. אני: אין טעם. תעשי לי הפתעה. היא: אבל אני צריכה שתעזור לי למדוד. אני: את לא נורמלית. החנות מלאה אנשים (טוב, נשים). היא: תעזור לי מאחורי הוילון. אף אחד לא יראה. אני: את מטורפת. היא: אבל אני לא יודעת מה אתה אוהב. אני: זו לא בעיה: יש חזיות תחרה חצי שקופות כאלה, זה מושלם בצבע בורדו. יש גם את אלה הרכות, קטיפתיות, שהמינוס שלהן שכל כך נעים ללטף אותן עצמן שאתה לא רוצה להוריד לה את החזיה בכלל. זה בצבע כחול כהה. בינתיים אנחנו כבר עמוק בתוך החנות, בין הקולבים, עם מלא נשים שמסתובבות מסביבנו, ושומעות את כל השיחה הזו. היא מוצאת את הדגמים הנ"ל במידה שלה ונותנת לי למשש אותם, שאביע את דעתי. היא נראית מאד מרוצה, ולזבנית שבאה לעזור יש חיוך ממזרי על הפנים. הפנים שלי לוהטות וברור לי שנותרו לי לא יותר משלושים שניות להחזיק מעמד, ואני צריך לנצל אותן בשביל לצאת משם איכשהו. למרבה המזל (?) היא פתאום אומרת: יודע מה, לך תעשה באמת סיבוב בחוץ. אתקשר אליך כשאסיים. אחר כך הן בטח צחקקו עלי איזה רבע שעה שמה.
בבוקר טוב למזכירה במשרד פה, הוספתי היום מחמאה שהיא לבושה מאד יפה, ושהחזיה שלה ממש מתאימה לשמלה. המתוקה האדימה, הלבינה, צחקקה ונסתה להסתיר את כתפיית החזיה בכתפיית השמלה. החזיה האדומה בצבצה מכל הכיוונים, כך שהרבה טעם לא היה בזה. בסוף היא אמרה: אתה לא אמור לראות את זה. אמרתי, "אולי לא, אבל בכל אופן החזיה מתאימה לשמלה", והיא אמרה "תודה חומד". כמעט עם כל חברה שהיתה לי היה מגיע הרגע שמסתובבים באיזה קניון והיא אומרת שהיא רוצה לקנות חזיה חדשה לכבודי. מכיון שזה בדרך כלל קרה מול חנות מתאימה, היא היתה מוסיפה שזו הזדמנות לעשות את זה עכשיו. אני אומר: יופי. תכנסי ותקני, אני בינתיים עושה סיבוב בחנות ספרים. היא: לא, תכנס איתי. אני: אין טעם. תעשי לי הפתעה. היא: אבל אני צריכה שתעזור לי למדוד. אני: את לא נורמלית. החנות מלאה אנשים (טוב, נשים). היא: תעזור לי מאחורי הוילון. אף אחד לא יראה. אני: את מטורפת. היא: אבל אני לא יודעת מה אתה אוהב. אני: זו לא בעיה: יש חזיות תחרה חצי שקופות כאלה, זה מושלם בצבע בורדו. יש גם את אלה הרכות, קטיפתיות, שהמינוס שלהן שכל כך נעים ללטף אותן עצמן שאתה לא רוצה להוריד לה את החזיה בכלל. זה בצבע כחול כהה. בינתיים אנחנו כבר עמוק בתוך החנות, בין הקולבים, עם מלא נשים שמסתובבות מסביבנו, ושומעות את כל השיחה הזו. היא מוצאת את הדגמים הנ"ל במידה שלה ונותנת לי למשש אותם, שאביע את דעתי. היא נראית מאד מרוצה, ולזבנית שבאה לעזור יש חיוך ממזרי על הפנים. הפנים שלי לוהטות וברור לי שנותרו לי לא יותר משלושים שניות להחזיק מעמד, ואני צריך לנצל אותן בשביל לצאת משם איכשהו. למרבה המזל (?) היא פתאום אומרת: יודע מה, לך תעשה באמת סיבוב בחוץ. אתקשר אליך כשאסיים. אחר כך הן בטח צחקקו עלי איזה רבע שעה שמה.