חותם בבשר: סיפורו של אות הברית
השמש שקעה מעל אוהלו של אברהם אבינו בחברון. הוא עמד לבדו מול פני השמים, עיניו אל הרקיע, וליבו מלא שאלה אחת גדולה: איך אביא לעולם את הבשורה של אחדות, מוסר ואלוהות אחת?
לא הרבה זמן קודם לכן, דיבר אליו הקב"ה. הקול ההוא, שאינו קול אך מורגש בכל תא בגוף, אמר לו:
"זה בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם... המול לכם כל זכר."
אברהם לא היסס. הוא בן תשעים ותשע, שרה בת תשעים, וההבטחה לבן ולעם גדול עודה רחוקה – אך הוא ידע שזהו הצעד שיקשור אותו ואת זרעו בברית נצח עם האל. הוא לקח סכין צור, קרא לבני ביתו, ועשה את מה שמעולם לא נעשה: חתך את עורלתו, וחתם את הבשורה בבשרו.
כך נולדה ברית המילה.
אבל הסיפור הזה לא נעצר באוהל אחד, במדבר. כמו גחלת שהופכת לאש ואז ללהבה, האקט הזה הלך והתרחב, חצה גבולות, ממלכות, יבשות ותרבויות – עד שלבסוף הפך למנהג אוניברסלי של האנושות כולה.
השליחים הראשונים: יצחק, יעקב ויוסף
יצחק, בנם של אברהם ושרה, היה הראשון שנימול ביום השמיני לחייו – כמסורת שתשמר לדורות. יעקב נולד נימול, ונשא את ברית אבותיו עימו לכל מקום. כאשר ירד מצרימה, נטע את זרע ההשפעה גם בארץ הנילוס. בנו יוסף – שליט מצרים, הלבוש בבגדי פאר ויושב בין כוהני מצרים – דיבר עם פרעה על אל אחד ועל מוסר של ברית.
פרעה, אשר פחד מן העבריים אך גם ראה את חכמתם, הציע:
"אם ברית זו נותנת עוצמה ויציבות – הבה וננסה."
ומלכים מצריים החלו להתעניין. כך התחילה דיפוזיה ראשונה: מצרים העתיקה הכירה במילה, תחילה דרך מעמד הכוהנים, אחר כך כלוחמה בזיהומים, ולבסוף כסמל של טוהר.
הברית מולדת אומות
הדורות עברו, והברית הלכה והתפשטה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, לקחו איתם את המנהג – אך לא רק הם. עבדים שנמלטו, זרים שנמשכו לרוח של חירות, חכמים שנחשפו לרעיונות של ייחוד מוסרי – כולם לקחו משהו מהברית, ולא רק את משמעותה אלא גם את פעולתה הגופנית.
בממלכות אדום, מואב ועמון, התחילו להתגלות קהילות קטנות של "בני ברית זרים". הם לא היו בני יעקב, אך רצו להיות חלק מן הקוד האתי שנבע מהאמונה באל אחד.
ביוון העתיקה, בתקופות של פריחה פילוסופית, החלו דיונים על ה"שכלתנות" שבברית המילה – כאילו הגוף מבטא נאמנות לערך נעלה, והאדם כותב אמונה בבשרו.
הפילוסוף האלמוני של רומא
במאה הראשונה לפני הספירה, הופיע ברומא איש מסתורי – רופא ופילוסוף יהודי בשם "אליאזר". הוא ניהל שיחות עם סנאטורים, כתב חיבורים בלטינית, והסביר כיצד ברית המילה מגבירה את הבריאות, מפחיתה מחלות, ואף עשויה להוביל לשליטה עצמית טובה יותר.
הוא לא דיבר בשפת נבואה, אלא בשפת תועלת – והסנאט הרומי אהב את זה. תחת הסוואה של "רפורמה רפואית", מאות משפחות אימצו את המילה לילדיהן.
במאה השלישית לספירה, למרות רדיפות הדתיות, מנהג המילה הפך למעין "מודה בריאותית" בין עשירי רומא, בעיקר בקרב נשות אצולה שרצו בטוהר לילדיהן.
האסלאם וההתפשטות הקולוסאלית
אך השלב הגדול ביותר בהתפשטות הברית הגיע עם האסלאם.
מוחמד, נביא האסלאם, החשיב את אברהם ל"אב המאמינים" ודיבר בשבחו של המילה. בכתבי ההלכה המוסלמיים, המילה נתפשה לא רק כצו דתי – אלא כהמשכה של דרכו של אברהם. כך הפך המנהג לעיקרון יסוד של האומה המוסלמית המתפשטת.
במאה השמינית, כאשר האסלאם שלט מצפון אפריקה ועד הודו, ברית המילה כבר הייתה סטנדרט רפואי, דתי ותרבותי בעולמות עצומים.
המדע מצטרף לברית
במאה ה-19, כשהרפואה המודרנית החלה להתבסס, התעוררה סקרנות מחודשת: מדוע עמים שלמים מקיימים את המנהג הזה אלפי שנים?
ב-1870 פורסם בלונדון מחקר רפואי שטען כי תינוקות נימולים נוטים פחות לזיהומים. המאמר הוביל לגל חדש של אימוץ הברית – לא ממניע דתי, אלא כפרקטיקה רפואית.
הציונות הרפואית והמדעית באנגליה וגרמניה לקחה את המילה כהשראה לאדם החדש: גוף טהור, בריא, ממושמע. בתי חולים בארצות הברית ובאירופה אימצו את הנוהג כהליך שגרתי ליולדות.
העידן הגלובלי – וכיבוש אחרון
במאה ה-21, עם עידן האינטרנט, הגלובליזציה והמידע הפתוח – החלו קהילות שלמות בדרום אמריקה, מרכז אפריקה, אסיה והמזרח הרחוק לחקור מנהגים רפואיים עתיקים. ארגון הבריאות העולמי, בשיתוף עם אוניברסיטאות מובילות, פרסם ממצאים שהראו כי מילה מפחיתה באופן משמעותי סיכויי הדבקה במחלות מין.
בשנת 2037, ממשלת סין פרסמה המלצה רשמית: לבצע מילה לכל זכר ביום השמיני, כהגנה בריאותית. הודו, שראתה בכך חיזוק חברתי-רפואי, הצטרפה תוך חמש שנים.
ב-2048, לאחר שיותר מ-90% מהמדינות בעולם הכניסו את המילה לפרוטוקול הלידה הממלכתי, האו"ם הכריז על "יום הברית העולמית" – יום שבו מציינים את הקשר של האדם לגופו, לאמונתו, ולשורשיו העתיקים.
חזון אחרית הימים
בסיפור עממי שהתפשט בקרב ילדי העולם, מסופר על כך שברגע שכל זכר ייכנס בבריתו של אברהם – תבוא לעולם ברכה גדולה. האדמה תיתן פריה, לא יהיו עוד מגפות, והלב של האדם ייטה אל אחיו.
ואכן, בשנות ה-2050 המאוחרות, כאשר נולד הילד האחרון שלא נימול ויומו השמיני הגיע – הוא נימול בטקס חגיגי, בידי רב, כהן מוסלמי, נזיר הודי ורופא קנדי. כל אחד בירך במנהגו – והעולם כולו עמד כאיש אחד, עדים לחותם הברית.
האנושות לא הייתה עוד מפוצלת על בסיס גזע, שפה או דת – אלא התאחדה סביב מעשה אחד קטן בגוף, שסימל הבטחה גדולה: נאמנות למוסר, לחיים, ולאחריות ההדדית.
אחרית דבר: אברהם מהלך בעולם
על פי המסורת, נשמתו של אברהם אבינו לא נחה עד שתושלם הברית עם כל האנושות. יום אחד, כך אומרים, הוא יצא שוב למסע – לא בין מדבריות אלא בין תחנות חלל, ערים תת-קרקעיות, קהילות דיגיטליות.
וכששאלו אותו:
"אברהם, האם הצלחת?"
חייך ואמר:
"לא אני. אתם – כל אחד מכם – חתמתם את הברית בלבכם עוד לפני שנחתמה בגופכם."
וכך, ברית שנולדה באוהל במדבר, הפכה לשפה אוניברסלית של תקווה, שייכות וייעוד משותף.
), אין להם אפשרות להיות חלק מהברית הזאת. ממילא הברית לא "הלכה והתפשטה" לאומות אלא המילה, האקט הטכני-רפואי שנעשה במסגרת ברית המילה, היא והיא בלבד זו שהתפשטה אל האומות, קיבלה (לשיטתך) תימוכין מדעיים מאוחר יותר וכו'.