חורף וקר - האלמנה
- פותח הנושא yamkachol
- פורסם בתאריך
נסיכת הכוכב
New member
תמרי תיארת את זה כל כך נכון
יש לך הדרך לכתוב את החיים בצורה משכנעת וברורה
ואת יודעת כמה אוהבת אותך אשה אמיצה ומלאה בחיים
את תמיד יודעת לכתוב שכל מי שקורא אותך רואה את החיים קדימה
את אשה שמחוברת לחיים ולשמחת החיים , אוהבת ומתגעגעת
נסיכונת
יש לך הדרך לכתוב את החיים בצורה משכנעת וברורה
ואת יודעת כמה אוהבת אותך אשה אמיצה ומלאה בחיים
את תמיד יודעת לכתוב שכל מי שקורא אותך רואה את החיים קדימה
את אשה שמחוברת לחיים ולשמחת החיים , אוהבת ומתגעגעת
נסיכונת
נסיכת הכוכב
New member
מתאים מאד
אשמח לחיבוק מעודד ממך
היום באה דודה לקחה אותי לסדר את כל מה שהייתי צריכה לעשות דחוף
ואפילו הזמנתי משקפי קריאה חדשות שאוכל לקרוא טוב יותר
תמרי מפגש איתך עילה את מצב רוחי אני מאד אתרגש לראות אותך
ואת יודעת כמה אני אוהבת אותך
הנסיכונת שלך
אשמח לחיבוק מעודד ממך
היום באה דודה לקחה אותי לסדר את כל מה שהייתי צריכה לעשות דחוף
ואפילו הזמנתי משקפי קריאה חדשות שאוכל לקרוא טוב יותר
תמרי מפגש איתך עילה את מצב רוחי אני מאד אתרגש לראות אותך
ואת יודעת כמה אני אוהבת אותך
הנסיכונת שלך
חורף וקר - האלמנה
בדרך החיים (הבלוג של gorgiare )
כל כך מזדהה.
חגי
יום רביעי, 11 בדצמבר 2013
חורף וקר
חורף היא העונה המתאימה ביותר למצב הרוח שלי בימים האלה.
תקופה של דגירה. התכנסות פנימה. סוג של שינה גם בערות. גם האדמה עכשיו נחה. מקבלת את הגשם אליה. סופגת אותו ונותנת לזרעים את הזמן שהם צריכים בשביל לצמוח.
ככה גם אני. דוגרת. זה חורף שני בלעדיו ואני במצב אחר לחלוטין. שנה שעברה הייתי לא יציבה בכלל, מצבי רוח עוצמתיים. שמחה ועצב בכפיפה אחת כמעט . אחד הולך ומיד אחר בא. ולפעמים ממש יחד. כאילו לא יכולים האחד בלי השני. וגם ללא התראה. אף פעם לא ידעתי מתי הכאב יתקוף אותי או מה יהיה הטריגר. אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה מאוד בגשם. הדמעות שוטפות אותי מבפנים החוצה והגשם שוטף מבחוץ פנימה. ואחרי דקות ספורות קופצת בשלוליות כמו ילדה שחווה גשם ושלוליות בפעם הראשונה.
החורף הזה אני במקום אחר. באותה עיר אמנם ובאותה שכונה אבל מרגישה אחרת. הכאב עדיין איתי, מלווה אותי באשר אלך אבל הוא לא המוביל את התנועה. יש קול אחר בתוכי והוא כח החיים. הוא עדיין בתוך האדמה, ניזון מהגשם המחלחל פנימה. ישן את שנת החורף אבל אני ערה במידה מסוימת לקיומו. אני לא סוערת. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. מצליחה להסתכל על חיי כיחידה ולא כחתיכה מ.... לא כנכה שחסרים לה חלק מהאיברים שלה.
חסר לי החיבוק המחמם שלו. הוא היה חם כמעט תמיד. תנור פנימי היה לו בתוכו הוא הצליח לחמם את כולנו. חסר לי הריח של הקפה השחור שהתבשל על האש ואף אחד לא שותה מאז שהוא נפטר. חסר לי הריח שלו באופן כללי.
הוא ידע בדיוק מה קר אצלי וידע איפה ואיך לחמם. הוא חימם את כולנו. ואיך שהוא איחד את כולנו ליחידה אחת. משפחה.החיוך שלו חימם את כולנו וזרח כמו שמש ביום קר.
אבל אני יודעת שעוד קצת השמש תזרח שוב בכל מקרה, והיא תזרח גם בלעדיו, ואני זו שאבחר אם לשמוח בה ובגשם גם .או להתעצב על ליבי שהוא לא איתי לראות איך הכל צומח מחדש. הבחירה הזו היא הבחירה בחיים מול הבחירה במוות ואני מרגישה שאני מחוייבת לבחור בחיים דווקא בגלל צל המוות שנוכח בחיי באופן בולט כל כך. וגם בגלל שאני פשוט חיה.
אני מתפללת שאצליח, אחרי החורף הזה לפרוח. לשמוח. להנות ולהפרות את חיי, להתחמם לאור השמש ולהניח את הקור מאחורי, ולדעת שהקור יחזור אבל לא לתמיד. ככה אנחנו ,בדיוק כמו הטבע וחלק ממנו. הכל נע ומשתנה כל הזמן.
בדרך החיים (הבלוג של gorgiare )
כל כך מזדהה.
חגי
יום רביעי, 11 בדצמבר 2013
חורף וקר
חורף היא העונה המתאימה ביותר למצב הרוח שלי בימים האלה.
תקופה של דגירה. התכנסות פנימה. סוג של שינה גם בערות. גם האדמה עכשיו נחה. מקבלת את הגשם אליה. סופגת אותו ונותנת לזרעים את הזמן שהם צריכים בשביל לצמוח.
ככה גם אני. דוגרת. זה חורף שני בלעדיו ואני במצב אחר לחלוטין. שנה שעברה הייתי לא יציבה בכלל, מצבי רוח עוצמתיים. שמחה ועצב בכפיפה אחת כמעט . אחד הולך ומיד אחר בא. ולפעמים ממש יחד. כאילו לא יכולים האחד בלי השני. וגם ללא התראה. אף פעם לא ידעתי מתי הכאב יתקוף אותי או מה יהיה הטריגר. אני זוכרת את עצמי הולכת עצובה מאוד בגשם. הדמעות שוטפות אותי מבפנים החוצה והגשם שוטף מבחוץ פנימה. ואחרי דקות ספורות קופצת בשלוליות כמו ילדה שחווה גשם ושלוליות בפעם הראשונה.
החורף הזה אני במקום אחר. באותה עיר אמנם ובאותה שכונה אבל מרגישה אחרת. הכאב עדיין איתי, מלווה אותי באשר אלך אבל הוא לא המוביל את התנועה. יש קול אחר בתוכי והוא כח החיים. הוא עדיין בתוך האדמה, ניזון מהגשם המחלחל פנימה. ישן את שנת החורף אבל אני ערה במידה מסוימת לקיומו. אני לא סוערת. לא שמחה מדי ולא עצובה מדי. מצליחה להסתכל על חיי כיחידה ולא כחתיכה מ.... לא כנכה שחסרים לה חלק מהאיברים שלה.
חסר לי החיבוק המחמם שלו. הוא היה חם כמעט תמיד. תנור פנימי היה לו בתוכו הוא הצליח לחמם את כולנו. חסר לי הריח של הקפה השחור שהתבשל על האש ואף אחד לא שותה מאז שהוא נפטר. חסר לי הריח שלו באופן כללי.
הוא ידע בדיוק מה קר אצלי וידע איפה ואיך לחמם. הוא חימם את כולנו. ואיך שהוא איחד את כולנו ליחידה אחת. משפחה.החיוך שלו חימם את כולנו וזרח כמו שמש ביום קר.
אבל אני יודעת שעוד קצת השמש תזרח שוב בכל מקרה, והיא תזרח גם בלעדיו, ואני זו שאבחר אם לשמוח בה ובגשם גם .או להתעצב על ליבי שהוא לא איתי לראות איך הכל צומח מחדש. הבחירה הזו היא הבחירה בחיים מול הבחירה במוות ואני מרגישה שאני מחוייבת לבחור בחיים דווקא בגלל צל המוות שנוכח בחיי באופן בולט כל כך. וגם בגלל שאני פשוט חיה.
אני מתפללת שאצליח, אחרי החורף הזה לפרוח. לשמוח. להנות ולהפרות את חיי, להתחמם לאור השמש ולהניח את הקור מאחורי, ולדעת שהקור יחזור אבל לא לתמיד. ככה אנחנו ,בדיוק כמו הטבע וחלק ממנו. הכל נע ומשתנה כל הזמן.
תחושותיך, היו והינן תחושותינו.
עולמך, הוא העולם של חלקנו ( וחלקנו נזכרים בתחושות הללו שאת מתארת כל כך נכון).
חלקנו, שנמצא בשנים הראשונות של ההתמודדות באובדן אהובנו, בן /בת זוגנו, חברינו לחיים.
השותף לחיינו - שיצא מחיינו בצורה מוחלטת.
ההתמודדות ב"רעידת אדמה", שפקדה את חיינו,
פירקה את הזוגיות שבנינו, את המשפחה שהקמנו.
חלקנו נשאר עם ילדינו,
ואיתם ממשיכים את חיינו,
משקמים את חיינו,
בונים לנו חיים אחרים.
חיים בלי אהובינו, חברינו, שותפינו לחיים.
חיים עם תכנים אחרים.
תכנים שנדרש זמן למצוא אותם.
הזמן הוא בהתאם לכוחות שיש לי.
כל אחד וכוחותיו, התמודדויותיו בחיים - עד שמתמקד בעצמו, ברצונו לצאת לחיים האמתיים.
חגי
עולמך, הוא העולם של חלקנו ( וחלקנו נזכרים בתחושות הללו שאת מתארת כל כך נכון).
חלקנו, שנמצא בשנים הראשונות של ההתמודדות באובדן אהובנו, בן /בת זוגנו, חברינו לחיים.
השותף לחיינו - שיצא מחיינו בצורה מוחלטת.
ההתמודדות ב"רעידת אדמה", שפקדה את חיינו,
פירקה את הזוגיות שבנינו, את המשפחה שהקמנו.
חלקנו נשאר עם ילדינו,
ואיתם ממשיכים את חיינו,
משקמים את חיינו,
בונים לנו חיים אחרים.
חיים בלי אהובינו, חברינו, שותפינו לחיים.
חיים עם תכנים אחרים.
תכנים שנדרש זמן למצוא אותם.
הזמן הוא בהתאם לכוחות שיש לי.
כל אחד וכוחותיו, התמודדויותיו בחיים - עד שמתמקד בעצמו, ברצונו לצאת לחיים האמתיים.
חגי
התאלמנות מצב שנכפה עלינו
אכן, מי ביקש להתאלמן? זה מצב אכזרי שנכפה עלינו, זה פרידה אכזרית מהנשמה התאומה שלנו.
אני, התאלמנתי לפני שלושה חודשים, בעלי האהוב והיקר, אהבת חיי, הנשמה התאומה שלי, נפטר ממחלת הסרטן, שהרסה את גופו הבריא עד שהכריעה אותו, והוא בן 53 בלבד.
נותרתי המומה, לא מפסיקה לבכות, לא מבינה איך חיי התהפכו, הריצפה נשמטה מתחת לרגליי, נותרתי עם כאב בגופי לאחר שקרעו את אהבת חיי ממני, אין מילים לתאר את הכאב, אין מילים לתאר את הגעגועים, לדבר איתו, לחבק אותו, לנשק אותו.
כל הזמן אני שואלת, אם יש את מי לשאול, איך לאחר שנפגשנו לפני שמונה וחצי שנים, התאהבנו, ומייד ידענו שאנחנו מתחתנים, זה הרגיש שנשלחנו אחד לשניה ואחת לשני מלמעלה, איך זה יכול להיות שלאחר שמונה וחצי שנים, של קשר מדהים, אהבה ענקית, זוגיות מדהימה, הופרדנו באכזריות כזאת? איך?
תשובות אין, יש רק חוסר אונים, תסכול נוראי, היאחזות בזיכרונות היפים והמרגשים, והתעטפות בהם, רצון לאחוז בהם ולחיות אותם כל הזמן, לחזור לעבר ולחיות עם אהבת חיי.
זה כואב מאוד, הנה עכשיו לאחר השלג הכבד שירד אצלנו בירושלים, נזכרתי איך בינואר 2013, בשלג שירד אז, היינו ביחד, אני ואהבת חיי, הנפש התאומה שלי, חווינו ביחד את השלג, היה כל כך נעים, כל כך מרגש, ועכשיו, השלג שירד מיום חמישי שעבר, ללא הפסקה, הישיבה בבית, לבד, והזעקה האילמת, הנלחשת מעומק ליבי ומנשמתי הכאובה: איפה אתה אהבת חיי? איפה? מתגעגעת אליך, ועדיין לא מאמינה שלא אראה אותך יותר.
אכן, מי ביקש להתאלמן? זה מצב אכזרי שנכפה עלינו, זה פרידה אכזרית מהנשמה התאומה שלנו.
אני, התאלמנתי לפני שלושה חודשים, בעלי האהוב והיקר, אהבת חיי, הנשמה התאומה שלי, נפטר ממחלת הסרטן, שהרסה את גופו הבריא עד שהכריעה אותו, והוא בן 53 בלבד.
נותרתי המומה, לא מפסיקה לבכות, לא מבינה איך חיי התהפכו, הריצפה נשמטה מתחת לרגליי, נותרתי עם כאב בגופי לאחר שקרעו את אהבת חיי ממני, אין מילים לתאר את הכאב, אין מילים לתאר את הגעגועים, לדבר איתו, לחבק אותו, לנשק אותו.
כל הזמן אני שואלת, אם יש את מי לשאול, איך לאחר שנפגשנו לפני שמונה וחצי שנים, התאהבנו, ומייד ידענו שאנחנו מתחתנים, זה הרגיש שנשלחנו אחד לשניה ואחת לשני מלמעלה, איך זה יכול להיות שלאחר שמונה וחצי שנים, של קשר מדהים, אהבה ענקית, זוגיות מדהימה, הופרדנו באכזריות כזאת? איך?
תשובות אין, יש רק חוסר אונים, תסכול נוראי, היאחזות בזיכרונות היפים והמרגשים, והתעטפות בהם, רצון לאחוז בהם ולחיות אותם כל הזמן, לחזור לעבר ולחיות עם אהבת חיי.
זה כואב מאוד, הנה עכשיו לאחר השלג הכבד שירד אצלנו בירושלים, נזכרתי איך בינואר 2013, בשלג שירד אז, היינו ביחד, אני ואהבת חיי, הנפש התאומה שלי, חווינו ביחד את השלג, היה כל כך נעים, כל כך מרגש, ועכשיו, השלג שירד מיום חמישי שעבר, ללא הפסקה, הישיבה בבית, לבד, והזעקה האילמת, הנלחשת מעומק ליבי ומנשמתי הכאובה: איפה אתה אהבת חיי? איפה? מתגעגעת אליך, ועדיין לא מאמינה שלא אראה אותך יותר.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.