חורף אחד
חורף, ערב קר ורטוב, רח` סלומון ת"א, תחנת מוניות. הנהג מסתתר תחת גגון פח של איזו פלאפליה תר בעיניו אחרי כל עובר אורח; "ירושלים, ירושלים, עוד שני מקומות" צועק בקול צרוד. אני במושב האחורי , שני מקומות לידי מחכים בציפיה לצייד מוצלח של הנהג,"רק שלא יהיה עב בשר או עמוס תיקים, שיהיה נוח בנסיעה" אני חושב לעצמי . אישה מבוגרת נלכדה ברשתו של הנהג "כנסי, כנסי " פותח לה את הדלת והיא נכנסת בכבדות. "יללה בא ניסע " מפציר בנהג גבר שיושב לפני" והנהג סוגר את הדלת וחוזר לעמדתו היבשה תחת גג הפח. עצבנות ניכרת אצל הגברת שהצטרפה והיא מבקשת לפתוח חלון בשל האויר הדחוס במונית, אף אחד לא מתיחס ואני חרד שמא זו תעזוב את המונית וזמן ההמתנה יתארך. שוב נפתת הדלת , "כנסי וניסע" אומר הנהג. רגל חטובה שנגמרת בחצאית קצרה מפלסת דרכה אל המושב האחורי, הזקנה נצמדת אל החלון ומכוונת את הנוסעת האחרונה אל המקום האמצעי ביני ובינה "אני לא יכולה באמצע" אומרת האישה בקול מעורר רחמים. הנוסעת השביעית נדחסת למקומה, אני מרגיש את רכיה נצמדות אל שלי, אני מגניב מבט חטוף אל אותן ירכיים לבנבנות שצצות תחת החצאית. הדמיון עובד בלהט והיצרים גם הם. פנסי הרחוב האחרונים של ת"א מאירים את רגליה ומגבירים את הלהט. מנסה כך כדרך אגב להצמד יותר, אולי לעורר, אולי לרמוז, מצפה לאיזו תגובה והדמיון עובד. "זהו עכשיו אני שם ידי על ירכה, יהיה מה שיהיה" כך לעצמי ומיד נסוג. סיבוב, אני בהגזמה נצמד אליה, ידי שעל ברכי כאילו גולשת ונוגעת בירכה ומשיב ידי חזרה מתענג על המגע לרגע. הנוסעת השביעית מסירה את מעילה תנועות גסות "סליחה" היא אומרת כל אימת שמרפקה נדחפת אלי ואני מרים מבטי לראשונה ומגלה את פניה-אישה יפה. היא מניחה את המעיל על רגליה , בתנועות אגן קצובות מימין לשמאל היא מותחת את חצאיתה ומניחה את ידיה על המעיל. "וואו, אני חייב לעשות משהו" אומר לעצמי והנה אנחנו כבר ליד לטרון. גמרתי אומר בליבי. הזזתי ידי באיטיות אין סופית לכל קפיצה של המונית עד שזרת ימיני נגעה בזרת שמאלה, השתהתי כך דקה כנצח כשנשימתי נעתקת, היא לא זזה, לא נרתעה, לא משכה ידה ממני. חוסר הביטחון שוב הציף אותי; האם זה "כן" האם זה "לא"... הצמדתי ידי קצת יותר אל ידה ואז .. אז ידה חפנה את ידי. "אור ירוק, סדין אדום, נחש צפע.." כל אותות הפעולה הבהבו "נוע, נוע, סוף!". לרגע ידינו אחזו זו בזו ולרגע אחר מחול נגיעות של אצבעות חופנות וחופרות , מדגדגות ומגרדות, משחק אצבעות כמו דגיגים רעבים סביב פרור לחם. הנוסעת השביעית הרימה את המעיל וכיסתה את ידינו שעכשיו מונחות על רגליה, חום גופה הלהיט את עור ידי ומשם דרך כל גופי עד שנדרך אברי ונדחק בכח אל סגור רוכסן מכנסי. ידי עזבה את ידה, ליטפתי את ירכה מהברך ועד החלק הרך יותר , חליפות מעסה את בשרה מושך ודוחף. תוך שהיא מרימה אגנה למשוך מעט את החצאית מעלה, לפסק רגליה ולהזיז את המעיל על רגליי, ידי נדחקה אל החיבור בין ירכיה וידה נחה על אברי. מעל תחתונה שהיה ספוג נוזלים מצאתי את כפתורה התפוח ועיסיתי אותו בתנועות איטיות להפליא מעלה מטה חש את נשימתה נעצרת. ידה באותה תנועה עדינה וקצובה מלטפת את אברי מעל המכנס. עיניי מתגלגלות פנימה מעונג. ברדיו שירים נוגים לשעת לילה מאוחרת, שער הגיא,כולם ישנים. הגברתי את לחץ אצבעי על דגדגנה והקצב הלך וגבר, עזרתי לה לפתוח את רוכסן מכנסי תחת מעילה. אברי שהיה נוקשה וחחם נעטף בידה הקרה מעביר רטט שלא יתואר במילים דרך גבי אל הראש ומשם צמרמורת לכל גופי, כך אחזה באברי ללא ניע מהדקת מגעה ומשחררת חליפות. אני מסיט את דש תחתונה ומניח אצבע על אותה בליטה קסומה, לוחץ מעט ומניעה את אצבעי לאורכה עד פתח חריצה וחוזר חלילה. בתנועה סיבובית איטית אני מצייר את פתח נרתיקה ואט, אט מחדיר אצבע לתוכה. אני חש את דריכות גופה ברגע שאצבעי פורצת את השער, תחושת החדירה הראשונית, גופה קפא לרגע שואב ברטיבותו את אצבע פנימה. ידה שעל אברי עוצרת לרגע וכול כולה מרוכזת בתחתית ביטנה. משכתי אצבע רטובה וסיככתי את דגדגנה בתנועות מעגליות. ידה נעה לאורך אברי מעלה מטה כשתנועותיה הופכות מהירות יותר. שמתי אגודלי על כפתורה ושתי אצבעות מחדיר לתוכה מחדיר ומוציא בקצב שלה. האצבעות חודרות ונשלפות והאגודל עולה ויורד לאורך דגדגנה. מוצא עלית, אורות ירושלים ברקע. אנחנו מתואמים בקצב שהולך ומתגבר, הולך ומתהדק סביב אברינו. נרתיקה מתכווץ סביב אצבעותי, היא מניעה את האגן רומזת לי "יותר,יותר..." אני מגביר את הקצב כך גם היא. אני חש התכווצות לוחצת בתחתית בטני, אני חש את נקודת ה"אל חזור" קרבה, הדגדוג הזה לאורך הגב... בתנועה ארוכה היא דוחפת את אגנה אל ידי ובידה השניה לוחצת את ידי אל חלציה, אני חש את נשימתה כבדה והמתח הגואה. אנחה קטנה שנפלטת מפיה נותנת פורקן לשרירי נרתיקה להתהדק בחוזקה סביב אצבעותי, מתהדק ומשתחרר, מתהדק ומפרפר, מתכווץ שוב ושוב ושוב.. מבושי מתהדקים מעלה, בסיס בטני לוחץ, עילפון רגעי אופף אותי... "זה בא, זה מגיע"... פורץ מבפנים במטחי עונג בל ישוער ועוד, ועוד , ועוד... עד שנרגע גופי כולו מצומרר. כך לרגע ללא תנועה. רמזור אחרון בכניסה לירושלים. ידי נשלפת מבין רגליה, ידה חוזרת למקומה, שוב תנועות אגן מסדרות חצאית. מתיקה שולפת מטפחת ניר ומגישה לי, אני מנגב סביבי, סוגר את הרוכסן, היא מושכת את המעיל. קולה בקושי נשמע לה: "אתה יכול לעצור לי ליד השוק" היא קוראת לנהג. המונית עוצרת, היא יורדת, המונית מתחילה לסוע ואני מביט לאחור היא נותנת חיוך חפוז ונבלעת אל אחד הסימטאות. "תעצור לי ליד המשביר" אני קורא לנהג הוא עוצר ואני יורד.
חורף, ערב קר ורטוב, רח` סלומון ת"א, תחנת מוניות. הנהג מסתתר תחת גגון פח של איזו פלאפליה תר בעיניו אחרי כל עובר אורח; "ירושלים, ירושלים, עוד שני מקומות" צועק בקול צרוד. אני במושב האחורי , שני מקומות לידי מחכים בציפיה לצייד מוצלח של הנהג,"רק שלא יהיה עב בשר או עמוס תיקים, שיהיה נוח בנסיעה" אני חושב לעצמי . אישה מבוגרת נלכדה ברשתו של הנהג "כנסי, כנסי " פותח לה את הדלת והיא נכנסת בכבדות. "יללה בא ניסע " מפציר בנהג גבר שיושב לפני" והנהג סוגר את הדלת וחוזר לעמדתו היבשה תחת גג הפח. עצבנות ניכרת אצל הגברת שהצטרפה והיא מבקשת לפתוח חלון בשל האויר הדחוס במונית, אף אחד לא מתיחס ואני חרד שמא זו תעזוב את המונית וזמן ההמתנה יתארך. שוב נפתת הדלת , "כנסי וניסע" אומר הנהג. רגל חטובה שנגמרת בחצאית קצרה מפלסת דרכה אל המושב האחורי, הזקנה נצמדת אל החלון ומכוונת את הנוסעת האחרונה אל המקום האמצעי ביני ובינה "אני לא יכולה באמצע" אומרת האישה בקול מעורר רחמים. הנוסעת השביעית נדחסת למקומה, אני מרגיש את רכיה נצמדות אל שלי, אני מגניב מבט חטוף אל אותן ירכיים לבנבנות שצצות תחת החצאית. הדמיון עובד בלהט והיצרים גם הם. פנסי הרחוב האחרונים של ת"א מאירים את רגליה ומגבירים את הלהט. מנסה כך כדרך אגב להצמד יותר, אולי לעורר, אולי לרמוז, מצפה לאיזו תגובה והדמיון עובד. "זהו עכשיו אני שם ידי על ירכה, יהיה מה שיהיה" כך לעצמי ומיד נסוג. סיבוב, אני בהגזמה נצמד אליה, ידי שעל ברכי כאילו גולשת ונוגעת בירכה ומשיב ידי חזרה מתענג על המגע לרגע. הנוסעת השביעית מסירה את מעילה תנועות גסות "סליחה" היא אומרת כל אימת שמרפקה נדחפת אלי ואני מרים מבטי לראשונה ומגלה את פניה-אישה יפה. היא מניחה את המעיל על רגליה , בתנועות אגן קצובות מימין לשמאל היא מותחת את חצאיתה ומניחה את ידיה על המעיל. "וואו, אני חייב לעשות משהו" אומר לעצמי והנה אנחנו כבר ליד לטרון. גמרתי אומר בליבי. הזזתי ידי באיטיות אין סופית לכל קפיצה של המונית עד שזרת ימיני נגעה בזרת שמאלה, השתהתי כך דקה כנצח כשנשימתי נעתקת, היא לא זזה, לא נרתעה, לא משכה ידה ממני. חוסר הביטחון שוב הציף אותי; האם זה "כן" האם זה "לא"... הצמדתי ידי קצת יותר אל ידה ואז .. אז ידה חפנה את ידי. "אור ירוק, סדין אדום, נחש צפע.." כל אותות הפעולה הבהבו "נוע, נוע, סוף!". לרגע ידינו אחזו זו בזו ולרגע אחר מחול נגיעות של אצבעות חופנות וחופרות , מדגדגות ומגרדות, משחק אצבעות כמו דגיגים רעבים סביב פרור לחם. הנוסעת השביעית הרימה את המעיל וכיסתה את ידינו שעכשיו מונחות על רגליה, חום גופה הלהיט את עור ידי ומשם דרך כל גופי עד שנדרך אברי ונדחק בכח אל סגור רוכסן מכנסי. ידי עזבה את ידה, ליטפתי את ירכה מהברך ועד החלק הרך יותר , חליפות מעסה את בשרה מושך ודוחף. תוך שהיא מרימה אגנה למשוך מעט את החצאית מעלה, לפסק רגליה ולהזיז את המעיל על רגליי, ידי נדחקה אל החיבור בין ירכיה וידה נחה על אברי. מעל תחתונה שהיה ספוג נוזלים מצאתי את כפתורה התפוח ועיסיתי אותו בתנועות איטיות להפליא מעלה מטה חש את נשימתה נעצרת. ידה באותה תנועה עדינה וקצובה מלטפת את אברי מעל המכנס. עיניי מתגלגלות פנימה מעונג. ברדיו שירים נוגים לשעת לילה מאוחרת, שער הגיא,כולם ישנים. הגברתי את לחץ אצבעי על דגדגנה והקצב הלך וגבר, עזרתי לה לפתוח את רוכסן מכנסי תחת מעילה. אברי שהיה נוקשה וחחם נעטף בידה הקרה מעביר רטט שלא יתואר במילים דרך גבי אל הראש ומשם צמרמורת לכל גופי, כך אחזה באברי ללא ניע מהדקת מגעה ומשחררת חליפות. אני מסיט את דש תחתונה ומניח אצבע על אותה בליטה קסומה, לוחץ מעט ומניעה את אצבעי לאורכה עד פתח חריצה וחוזר חלילה. בתנועה סיבובית איטית אני מצייר את פתח נרתיקה ואט, אט מחדיר אצבע לתוכה. אני חש את דריכות גופה ברגע שאצבעי פורצת את השער, תחושת החדירה הראשונית, גופה קפא לרגע שואב ברטיבותו את אצבע פנימה. ידה שעל אברי עוצרת לרגע וכול כולה מרוכזת בתחתית ביטנה. משכתי אצבע רטובה וסיככתי את דגדגנה בתנועות מעגליות. ידה נעה לאורך אברי מעלה מטה כשתנועותיה הופכות מהירות יותר. שמתי אגודלי על כפתורה ושתי אצבעות מחדיר לתוכה מחדיר ומוציא בקצב שלה. האצבעות חודרות ונשלפות והאגודל עולה ויורד לאורך דגדגנה. מוצא עלית, אורות ירושלים ברקע. אנחנו מתואמים בקצב שהולך ומתגבר, הולך ומתהדק סביב אברינו. נרתיקה מתכווץ סביב אצבעותי, היא מניעה את האגן רומזת לי "יותר,יותר..." אני מגביר את הקצב כך גם היא. אני חש התכווצות לוחצת בתחתית בטני, אני חש את נקודת ה"אל חזור" קרבה, הדגדוג הזה לאורך הגב... בתנועה ארוכה היא דוחפת את אגנה אל ידי ובידה השניה לוחצת את ידי אל חלציה, אני חש את נשימתה כבדה והמתח הגואה. אנחה קטנה שנפלטת מפיה נותנת פורקן לשרירי נרתיקה להתהדק בחוזקה סביב אצבעותי, מתהדק ומשתחרר, מתהדק ומפרפר, מתכווץ שוב ושוב ושוב.. מבושי מתהדקים מעלה, בסיס בטני לוחץ, עילפון רגעי אופף אותי... "זה בא, זה מגיע"... פורץ מבפנים במטחי עונג בל ישוער ועוד, ועוד , ועוד... עד שנרגע גופי כולו מצומרר. כך לרגע ללא תנועה. רמזור אחרון בכניסה לירושלים. ידי נשלפת מבין רגליה, ידה חוזרת למקומה, שוב תנועות אגן מסדרות חצאית. מתיקה שולפת מטפחת ניר ומגישה לי, אני מנגב סביבי, סוגר את הרוכסן, היא מושכת את המעיל. קולה בקושי נשמע לה: "אתה יכול לעצור לי ליד השוק" היא קוראת לנהג. המונית עוצרת, היא יורדת, המונית מתחילה לסוע ואני מביט לאחור היא נותנת חיוך חפוז ונבלעת אל אחד הסימטאות. "תעצור לי ליד המשביר" אני קורא לנהג הוא עוצר ואני יורד.
