חוק הצלילה - מה כן ומה לא
באשכול הודעות קודם שכבר עבר את הגודל הסביר להתמצאות, ובכלל התחיל בנושא אחר, כתב הוקאיי: "לא, חוק הצלילה (1980, חי-בר, לא שנות השישים) לא נחקק כדי להיכנס לצולל למאזן (שעוד היה פנזי), לווסת, ללוג בוק או מתחת לחליפה, כמנהג מדריך מסוים. חוק הצלילה נחקק ע"פ דרישה, בעקבות לובי נמרץ בכנסת של דורשי טובתו של הענף." כהוכחה לדבריו הביא לדוגמא: "לדוגמה, לצלילות האינטרו שהיו נהוגות בסיני (עד 20 מ´) היה אחוז הצלחה מאד גבוה. 90% הסתיימו ללא תאונה. באו הדיליטנטים האלה וחוקקו מגבלת עומק באינטרו ל- 6 מ´ והעלו את אחוז ההצלחה ל- 100%. אז בשביל 10% עלובים צריך להגיד לאדם בוגר עד איזה עומק מותר לו לצלול בפעם הראשונה?! ועוד לחייב אותו בליווי מדריך?! רק כסף הם רוצים, המניאקים." ולא בכדי הדוגמא היא מתחום הדרכת הצלילה (אינטרו) ומתחום צלילה ללא רשיון (צולל אינטרו ללא מדריך) ולא מתחום הצלילה הספורטיבית של הצוללים המוסמכים. לחוק צלילה יש הצדקה כאשר הוא בא להסדיר את נושא לימוד הצלילה. כדאי בהחלט למנוע מצב שבו אנשים יקחו ציוד וירדו למים ללא לימוד. כמו כן כדאי מאד להסדיר הכשרה בסיסית סבירה כדי למנוע מצב שבו ארגוני צלילה מסחריים תאבי בצע יורידו סטנדרטים של הכשרה למינימום כדי להרויח יותר כסף בעד פחות מוצר. לעומת זאת אין לחוק צלילה שום הצדקה כשהוא בא להתערב בפעילות של הצולל המוסמך. באותו רגע הופך החוק לפטרוניסטי, מיותר ופוגע בחופש העיסוק, בעיקר אם קוראים את דבריו של חי-בר על ההשוואה לענפי ספורט אחרים. חוק הצלילה הישראלי פשט את הרגל - פשיטה מוסרית - בשנות התשעים של המאה העשרים! כפי שכתבתי לעיל, אם יש משהו חיובי בחוק צלילה זהו תפקידו להגן על הסטנדרטים להכשרת צלילה או בשפה יותר בוטה - להגן על תלמידי הצלילה מפני גופי הדרכה לא אחראים. בדיוק בנקודה הזו עמד חוק הצלילה הישראלי למבחן ונכשל . עד תחילת שנות התשעים היה סטנדרט קורסי הצלילה בישראל מהגבוהים בעולם. הצוללים הישראלים שעברו קורסי צלילה נחשבו בכל מקום שבו הכירו אותם כצוללים ברמה טובה ואם היה משהו רע להגיד עליהם - זה היה בתחום הנטיה לקחת סיכונים, ולא בתחום רמתם הבסיסית. אבל חלק מהאנשים שהלכו לקורסים אלו לא הוכשרו, ולא קיבלו תעודות (בצדק לדעתי) מכיוון שהיוו סכנה לעצמם, וחלק אחר נשר מהקורסים כי הדרישות בהם היו קצת קשוחות. כתוצאה מתהליכים איזוריים (גבולות פתוחים לסיני, פתיחת מועדונים רבים בסיני, שהציעו קורסי OPEN WATER קלים יותר עם תעודת צלילה בין לאומית בסופם) התחילו יותר ויותר ישראלים לעשות קורסים כאלו וענף הצלילה בישראל נכנס לפניקה. אבל אז, במקום שחוק הצלילה יגן על הסטנדרטים הגבוהים ויתמודד עם המצב - תוך שמירה על מה שהוא הופקד, דאגו בעלי הענין להוריד את רמת הסטנדרטים, כדי להתחרות עם השוק. חוק הצלילה לא הצליח למנוע זאת בעיקר בגלל שאכיפתו הופקדה בידי בעלי הענין. נתנו לחתול לשמור על השמנת. כאחד שישב על דלפקי הצלילה מעת לעת (לא עסקתי בזה כמקצוע אלא עשיתי זאת בעיקר במסגרת מסלול ההכשרה משלושה כוכבים ועד מדריך) והעביר צלילות מודרכות, צלילות אינטרו, ריענונים וכד´, החל משנת 1990, אני יכול להעיד על הירידה ברמת הצולל הישראלי הממוצע. הירידה התבטאה בעיקר בהשוואה לרמת הצוללים מחו"ל (ובאילת היו תמיד הרבה כאלה). כל הותיקים שעסקו בענף הודו בכך בשיחות פנימיות אבל אף אחד לא עשה דבר - להערכתי בגלל הפרנסה. בשנים האחרונות הועברה אכיפת חוק הצלילה לרשות ממלכתית אבל זה דמה לסגירת דלת האורווה לאחר שהסוסים ברחו. הדבר היחיד שחוק הצלילה היה אמור להגן עליו, לא קיבל הגנה. ואנחנו, הצוללים הישראלים נשארנו עם דבר מיותר.
באשכול הודעות קודם שכבר עבר את הגודל הסביר להתמצאות, ובכלל התחיל בנושא אחר, כתב הוקאיי: "לא, חוק הצלילה (1980, חי-בר, לא שנות השישים) לא נחקק כדי להיכנס לצולל למאזן (שעוד היה פנזי), לווסת, ללוג בוק או מתחת לחליפה, כמנהג מדריך מסוים. חוק הצלילה נחקק ע"פ דרישה, בעקבות לובי נמרץ בכנסת של דורשי טובתו של הענף." כהוכחה לדבריו הביא לדוגמא: "לדוגמה, לצלילות האינטרו שהיו נהוגות בסיני (עד 20 מ´) היה אחוז הצלחה מאד גבוה. 90% הסתיימו ללא תאונה. באו הדיליטנטים האלה וחוקקו מגבלת עומק באינטרו ל- 6 מ´ והעלו את אחוז ההצלחה ל- 100%. אז בשביל 10% עלובים צריך להגיד לאדם בוגר עד איזה עומק מותר לו לצלול בפעם הראשונה?! ועוד לחייב אותו בליווי מדריך?! רק כסף הם רוצים, המניאקים." ולא בכדי הדוגמא היא מתחום הדרכת הצלילה (אינטרו) ומתחום צלילה ללא רשיון (צולל אינטרו ללא מדריך) ולא מתחום הצלילה הספורטיבית של הצוללים המוסמכים. לחוק צלילה יש הצדקה כאשר הוא בא להסדיר את נושא לימוד הצלילה. כדאי בהחלט למנוע מצב שבו אנשים יקחו ציוד וירדו למים ללא לימוד. כמו כן כדאי מאד להסדיר הכשרה בסיסית סבירה כדי למנוע מצב שבו ארגוני צלילה מסחריים תאבי בצע יורידו סטנדרטים של הכשרה למינימום כדי להרויח יותר כסף בעד פחות מוצר. לעומת זאת אין לחוק צלילה שום הצדקה כשהוא בא להתערב בפעילות של הצולל המוסמך. באותו רגע הופך החוק לפטרוניסטי, מיותר ופוגע בחופש העיסוק, בעיקר אם קוראים את דבריו של חי-בר על ההשוואה לענפי ספורט אחרים. חוק הצלילה הישראלי פשט את הרגל - פשיטה מוסרית - בשנות התשעים של המאה העשרים! כפי שכתבתי לעיל, אם יש משהו חיובי בחוק צלילה זהו תפקידו להגן על הסטנדרטים להכשרת צלילה או בשפה יותר בוטה - להגן על תלמידי הצלילה מפני גופי הדרכה לא אחראים. בדיוק בנקודה הזו עמד חוק הצלילה הישראלי למבחן ונכשל . עד תחילת שנות התשעים היה סטנדרט קורסי הצלילה בישראל מהגבוהים בעולם. הצוללים הישראלים שעברו קורסי צלילה נחשבו בכל מקום שבו הכירו אותם כצוללים ברמה טובה ואם היה משהו רע להגיד עליהם - זה היה בתחום הנטיה לקחת סיכונים, ולא בתחום רמתם הבסיסית. אבל חלק מהאנשים שהלכו לקורסים אלו לא הוכשרו, ולא קיבלו תעודות (בצדק לדעתי) מכיוון שהיוו סכנה לעצמם, וחלק אחר נשר מהקורסים כי הדרישות בהם היו קצת קשוחות. כתוצאה מתהליכים איזוריים (גבולות פתוחים לסיני, פתיחת מועדונים רבים בסיני, שהציעו קורסי OPEN WATER קלים יותר עם תעודת צלילה בין לאומית בסופם) התחילו יותר ויותר ישראלים לעשות קורסים כאלו וענף הצלילה בישראל נכנס לפניקה. אבל אז, במקום שחוק הצלילה יגן על הסטנדרטים הגבוהים ויתמודד עם המצב - תוך שמירה על מה שהוא הופקד, דאגו בעלי הענין להוריד את רמת הסטנדרטים, כדי להתחרות עם השוק. חוק הצלילה לא הצליח למנוע זאת בעיקר בגלל שאכיפתו הופקדה בידי בעלי הענין. נתנו לחתול לשמור על השמנת. כאחד שישב על דלפקי הצלילה מעת לעת (לא עסקתי בזה כמקצוע אלא עשיתי זאת בעיקר במסגרת מסלול ההכשרה משלושה כוכבים ועד מדריך) והעביר צלילות מודרכות, צלילות אינטרו, ריענונים וכד´, החל משנת 1990, אני יכול להעיד על הירידה ברמת הצולל הישראלי הממוצע. הירידה התבטאה בעיקר בהשוואה לרמת הצוללים מחו"ל (ובאילת היו תמיד הרבה כאלה). כל הותיקים שעסקו בענף הודו בכך בשיחות פנימיות אבל אף אחד לא עשה דבר - להערכתי בגלל הפרנסה. בשנים האחרונות הועברה אכיפת חוק הצלילה לרשות ממלכתית אבל זה דמה לסגירת דלת האורווה לאחר שהסוסים ברחו. הדבר היחיד שחוק הצלילה היה אמור להגן עליו, לא קיבל הגנה. ואנחנו, הצוללים הישראלים נשארנו עם דבר מיותר.