חוק הפוטושופ

WindsorPro

New member
חוק הפוטושופ

בלי להעליב את הגברים, אבל אני צריכה פרספקטיבה נשית על העניין:
אני מכינה עבודה על חוק הפוטושופ ובכלל כל הבאזז של הפרעות אכילה וההשפעה של המודל יופי הרזה-עד-מאוד שמציגים בכל מקום על נשים צעירות ונערות. למה אתן תומכות בחוק הפוטושופ? (או שלא, גם זו דעה שאני רוצה לשמוע) זה לדעתכן הפתרון האידיאלי לבעיה? אם לא, מה כן יהיה פתרון שהמדינה יכולה לבצע?
בכללי אשמח לשמוע דעות שלכן לגבי החוק הזה. תודה רבה רבה על העזרה! :)
 

Blue Rose

New member
אין לי בעיה מיוחדת עם חוק הפוטושופ

לדעתי הוא בנוי כדי שילדות יבינו שמה שהן רואות פשוט לא אמיתי, אז השאיפה אליו היא מיותרת.
האם זה יעזור? האם זה ישנה את מה שהן רואות ואוטומית רוצות להיות בלי קשר למה שמכסה 7% מהתמונה? נחיה ונראה.
הבעיה שלי היא דוקא עם ההמשך, החוק שמגביל עבודה של דוגמניות רזות. לדעתי זו אפליה.
לדעתי צריך להיות חוק הפוך המחייב להשתמש באנשים מכל הגדלים והגילאים וה"צבעים" (בוגרים) בפירסומות. גם הרבה יותר קל לאכוף את זה. אין לך מבוגר- קנס, אין לך שמנה- קנס, אין לך רזה- קנס, אין לך אתיופי- קנס.
זה יפתח את השוק בצורה מדהימה ויכניס ריאליזם במקום להכניס מגבלות עיסקיות ומפלות נגד אוכלוסיה מסויימת.

רוזי!
 

עלמה88

New member
מסכימה עם רוזי

לכתוב על תמונה מעובדת שהיא מעובדת זה גילוי נאות ומחוייב המציאות
ישפיע על מודל היופי? נדמה לי שלא.

לגבי "חוק הדוגמניות" BMI הוא מדד שרירותי שלא מעיד על דבר חוץ ממה שהוא (כלומר גובה חלקי משקל בריבוע), בודאי שאינו מדד לבריאות.
השימוש בו כדי להעריך בריאות של אדם רזה בעייתי בדיוק כמו השימוש בו כדי להעריך בריאות של אדם שמן.

בעיני החוק הוא טיפול בסמפום במקום בבעיה, להפלות נשים רזות על רקע משקל במקום לחנך לבריאות ויופי בכל צורה וגודל
 
סליחה על ההתפרצות לפורום

אני לא שמנה (ובעיקר לא יפה
). גילוי נאות: אני עוסקת מזה כמה עשרות שנים בטיפול בהפרעות אכילה ואני מכירה היטב ומקרוב מאות מופרעות (ומופרעי) אכילה הן בהיבט המקצועי ואת חלקם אני מכירה ממש הכרות מעמיקה ואישית. כאמור, אני לא שייכת לפורום, אבל יש לי בטן מלאה (pun intented) על הנושא הזה. אני חושבת שחלק גדול מהציבור לוקה בתפיסת הפרעות האכילה והגורמים להן ואני אשמח לנצל את הבמה הזו כדי לתקן את המעוות. זה הולך להיות ארוך ואני לא בטוחה שכולם יצלחו את כל המגילה, אבל ננסה...

ובכן - מדוע אני מתנגדת ל"חוק הפוטושופ"?

אתחיל דווקא באספקט טכני לחלוטין (ואולי גם טפשי במקצת) - החוק הנ"ל קובע שדוגמניות מתחת ל-BMI 18.5 לא יוכלו לעבוד. אני בטוחה (לא!) שהן תשקלנה בלי בגדים, על בטן ריקה, אחרי שהן היו לילה לפני בבידוד וקשירה ואחרי בדיקת אוסמולריות של השתן. רוצה לומר - הרי ברור שהן תרמנה (וחלקן הצהירו בריש גלי בתקשורת שזה מה שהן מתכוונות לעשות). מה הבעיה ללגום מים, לרפד את הגוף בעוד כמה שכבות בגדים, להוסיף משקולות, אם צריך ולהגיע ל'משקל היעד' הנכסף?... אבל, כאמור, הנ"ל היא באמת אנקדוטה טפשית ושולית. בואו נעבור לדברים העקרוניים יותר.

הרבה אנשים יודעים ש"BMI הוא לא בהכרח מדד למשהו" מהכיוון הזה שיש אנשים שה-BMI שלהם נמוך והם בריאים הן פיסית והן לא בעלי הפרעות אכילה. הם פשוט ככה ("זה גנטי" הוא הביטוי הרווח). מה שפחות יודעים הוא המצב ההפוך - הדעה הרווחת בציבור היא שמופרעות אכילה הן בהכרח בתת משקל. זה לא נכון! למעשה, רוב (חוזרת: רוב!) מופרעות האכילה (כ-75%!) הן במשקל תקין לחלוטין! הפרעות אכילה זה תחום רחב. לא כולן אנורקטיות. יש בולמיות ויש הפרעת אכילה NOS ויש המון סוגים (לא אלאה אתכם). בסה"כ, כאמור, הרוב במשקל תקין לחלוטין!

מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שהחוק הנ"ל רק מנציח את הקורלציה השגויה (!) לפיה הפרעת אכילה = רזון, משמע: אם מישהי *לא* בתת משקל אזי בהכרח אין לה הפרעת אכילה! וזה לא נכון! ככה בעצם מפספסים המון המון אנשים שיש להם בעיה, אבל "לא רואים עליהם, אז סימן שהכל בסדר". זה נכון לחברה, זה נכון לבני המשפחה וזה נכון למופרע האכילה עצמו. אחד המשפטים השכיחים בקרב מופרעות אכילה הוא: "אני לא חולה מספיק". מה זה "לא חולה מספיק?". בגלל התפיסה הזאת שמופרעת אכילה צריכה לשקול פחות מ-BMI מסויים, אז אם מישהי שיש לה הפרעת אכילה וה-BMI שלה הוא 20, אז היא חושבת שאין לה בעיה! כי ככה גורס חוק הדוגמניות! ואז היא לא פונה לטיפול! Mind you בולמית שמקיאה ורמת האשלגן שלה בדם נמוכה בגלל זה יכולה בכל רגע למות מדום לב אפילו שהיא ב-BMI תקין או מקרע בושט או מהרבה גורמים אחרים ששוב לא אלאה אתכם בהם. לא רק BMI נמוך מאוד הוא מסוכן. זה *לא* אם-ורק-אם. זה לא שאם ה-BMI תקין, אז בהכרח ההכל בסדר. הבעיה היא שזה מה שהחוק הזה משדר והתפיסה השגויה הזאת ממילא קיימת והחוק רק מנציח את זה.

דבר נוסף שהחוק הזה מנציח הוא הקורלציה בין הפרעות אכילה לבין המסרים החברתיים/ תקשורתיים. "כולם" חושבים שבחורות מפתחות הפרעות אכילה "כי הן רוצות להיות רזות", "כי הן רוצות להיות דוגמניות", "כי זה מה שהחברה משדרת". זה כל כך לא נכון! נכון - יש מסרים והם קיימים והם גם בפירוש משפיעים במידה *מסויימת*, אבל הם רחוקים מלהיות ה-issue המרכזי.

ההקבלה היא כזו: מסביבנו יש כל הזמן ובכל מקום וירוסים ובכ"ז אנחנו לא חולים כל הזמן וגם אם אנחנו חולים מהרבה מחלות הגוף שלנו מצליח להחלים בעצמו. למה? תודות למערכת החיסונית שלנו. נכון - יש אנשים עם מערכת חיסונית חלשה יותר או כמעט לא מתפקדת ש*אותם* וירוסים שיגרמו אולי לכמה ימי מחלה לרוב האנשים והחלמה ספונטנית מהם, יגרמו לאנשים עם המערכת החיסונית החלשה למחלה מאוד קשה ואולי אפילו למוות.

קחו, למשל, שפעת בחורף - יש הרבה אנשים שבכלל לא חולים בחורף מסויים. יש הרבה אנשים שכן חולים, אבל רובם לא הולכים לעבודה יום-יומיים-גג שבוע וזה עובר מעצמו, אולי קצת מנוחה. תינוקות וקשישים עם מערכת חיסונית חלשה יותר חולים יותר ויכולים לפתח גם דלקת ראות מאותה שפעת "תמימה" שבקושי "מזיזה" לרובינו ויכולים להגיע לאישפוז בבי"ח ואנשים עם מערכת חיסונית "מחוסלת" יכולים גם למות מאותה שפעת "תמימה".

האנלוגיה ברורה, אני מקווה. כן, המסרים החברתיים/ תרבותיים/ תקשורתיים קיימים. כן, חלק גדול מהאנשים מתייחסים ומושפעים מהם, אבל השאלה *באיזו מידה*. רוב האנשים שיש להם "מערכת חיסונית" טובה ומתפקדת או לא עושים עם זה כלום או שמוטרדים מזה קצת ברמה המחשבתית או שמתחילים דיאטה לכמה ימים ומפסיקים או שעושים דיאטה מאוזנת, אבל רובם לא מגיעים מזה, *מעצם המסרים הללו לבד* להפרעת אכילה.

על מנת להגיע להפרעת אכילה לא מספיקים המסרים האלה. זה צריך "לשבת" על "מערכת חיסונית" חלשה או לא מתפקדת. כי כמו שגם אם מישהו חולה בשפעת בחורף סביר להניח שהמערכת החיסונית תתגבר עליה בעצמה, ככה רוב האנשים שמושפעים או מוטרדים מאותם מסרים יעצרו בדיוק שם - בשלב של להיות מוטרדים, אבל לא יגיעו משם לאנורקסיה. רק אנשים עם מערכת חיסונית מאוד חלשה או לקויה יחלו מאוד ואולי ימותו משפעת ובאנלוגיה - רק אנשים ש-a priori יש להם "מערכת חיסונית חלשה" יגיעו מאותם מסרים להפרעת אכילה.

"המערכת החיסונית" יכולה להיות חלשה או לקויה בגלל גורמים גנטיים/ ביולוגיים או סביבתיים וכמו במקרים רבים ככל הנראה שילוב של השניים.

אז קודם כל, יש גורם גנטי/ ביולוגי/ מולד:
נערכו מחקרים סטנדרטיים על תאומים זהים מול תאומים לא זהים וגילו שבתאומים זהים לתאום השני יש סיכוי של 60% עד 80% להיות גם אנורקס ובתאומים לא זהים לתאום השני יש סיכוי של "רק" 30%.
יש משפחות שלמות שרואים בהן את כל האחיות מופרעות אכילה וגם דורות של מופרעות אכילה: סבתא, אמא ונכדה. נכון – פה תגידו שאי אפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין תורשה לסביבה, אבל אני מכירה אישית משפחות שבהן אדם א' לא הכיר קרוב משפחה ב' (כי הסבתא מתה מלפני שהנכדה נולדה או כי מישהו חי בחו"ל כל חייו וכו') וזה תומך יותר בגורם הגנטי/ מולד.
ויש מחקר חשוב של חוקר הולנדי בשם הוק שנסע לאי נידח ליד ונצואלה בשם קווסארו. מדובר באי נידח בלי טלביזיות, בלי תקשורת, בלי פוטושופ! מבודד מהחברה המערבית, בלי שום צו חברתי/ תקשורתי להיות רזים ו*בכ"ז אחוז האנורקסיות שם היה זהה לאחוז האנורקסיות בעולם המערבי*.
בנוסף, כמעט ואין מופרעי אכילה שיש להם "רק" הפרעת אכילה. לרוב יש שילוב של עוד הפרעות/ מחלות. למשל, שילוב של OCD, OCPD, דיכאון, חרדה והפרעת אכילה הוא שילוב נפוץ.

גורם מאוד נפוץ (לצערי ולצער כולנו) להפרעות אכילה הוא התעללות מינית. 70-90% (!!!) ממופרעות האכילה עברו התעללות מינית בעברן. *זה* מה שגורם להפרעת האכילה שלהן ולא איזה שער על מגזין. אני חושבת שלהגיד למישהי שאנסו אותה בגיל 3 (!) ואז בגיל 8 ואז בגיל 16 או שנכנסה להריון מאח שלה (!) שהיא אנורקסית "בגלל שהיא רוצה להיות דוגמנית" זו פשוט יריקה בפרצוף שלה, לא פחות. זה לקחת את הכאב שלה לזלזל בו, לבטל אותו ולרמוס אותו ברגל גסה.

לא! הפרעות אכילה *לא* נגרמות בגלל שיש דוגמניות או פוטושופ. מי שעברה אונס חוותה אובדן שליטה. המטרה של האנורקסיה היא להחזיר לה את השליטה (=רק היא תחליט מה יכנס וייצא מהגוף שלה). מי שעברה אונס רוצה להעלם. פיסית להעלם. המטרה של האנורקסיה היא לצמצם פיסית את ממדי גופה. מי שעברה אונס רוצה להשאר ילדה, רוצה להשאר בגיל שהיא הייתה מלפני האונס. האנורקסיה "עוזרת" לה להראות כמו ילדה שלא גדלה. תילי תילים של מילים ומחקרים נכתבו על הנושא ובאמת תקצר היריעה מלהעביר את כל זה במדיום הזה (ואני גם לא מתיימרת). מה שאני כן מנסה להעביר כאן זה את המסר: דוגמניות? פוטושופ? זה אולי אולי טריגר, אבל זה בטח ובטח לא הגורם המרכזי והמהותי.

אגב, חלק גדול מקרב מופרעות האכילה (בעיקר אלו שהן בפוסט טראומה עקב פגיעה מינית) גם פוגעות בעצמן, שזה אומר חותכות את עצמן. זה אומר שרובן מצולקות. איך זה מתיישב עם ענייו ה"צו החברתי-תקשורתי"? הרי אין דוגמניות על שערי מגזינים שיש להם עשרות צלקות על הגוף. נכון? החברה לא משדרת שזה יפה ו"סקסי"? מה המסקנה? שאין קשר ל"מה שהחברה משדרת" ולתמונות שמתנוססות על שערי המגזינים.

מה עוד שפוטושופ לא היה משחר הבריאה. כמה זמן יש פוטושופ? 20 שנה? והפרעות אכילה? הן היו שם הרבה קודם. חוץ מזה שמחקרים מראים שאחוז האנורקסיות הרסטריקטיביות *קבוע* בכל העולם! הן בחברה המערבית והן במדינות אחרות, הן בחברה החי
 
נקטע סוף התגובה...

מה עוד שפוטושופ לא היה משחר הבריאה. כמה זמן יש פוטושופ? 20 שנה? והפרעות אכילה? הן היו שם הרבה קודם. חוץ מזה שמחקרים מראים שאחוז האנורקסיות הרסטריקטיביות *קבוע* בכל העולם! הן בחברה המערבית והן במדינות אחרות, הן בחברה החילונית והן בחברה החרדית! מן הסתם, החשיפה לדוגמניות ופוטושופ ומגזינים שונה משמעותית מחברה לחברה ועדיין אחוז האנורקסיות הרסטריקטיביות נותר קבוע.

אני לא יודעת מי הצליח להגיע עד הלום
, אבל אני מקווה שמי שכן הגיע - תפיסתו השתנתה לגבי הפרעות אכילה וגורמיהן ושהצלחתי לשכנע שהחוק הזה, שאני בטוחה שכוונתו טובה, מחטיא את המטרה לגמרי.
 

kagome10

New member
למיטב ידיעתי

והיא נטולת הוכחות מחקריות, בימים עבר היה אחוז שונה של אנורקסיות, אבל, לא אחוז שונה של הפרעות סך הכל. זאת אומרת שמישהי שהייתה "סתם" חותכת את עצמה, או שוטפת ידיי כל רבע שעה, או בדיכאון, יכולה להיות אנורקסיתף בימינו, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי.
אם תביאי לי מחקר אחר אשמח לראותו.

בכל מקרה, מבחינתי המטרה של החוק היא לא למנוע אנורקסיה, ולכן הוא לא מחטיא את מטרתו. כי אין לו מטרה אחת. יש פה ערבוביה פוליטית קודחת.
לדעתי החלק של החוק שנוגע ל BMI הזוי. החלק שדורש גילוי נאות מתחייב.
ומחטרתו העיקרית של החוק היא לשנות את דימוי היופי, שמתייחס לנשים בריאות.
 

1980 אורחת

New member
מעניין לקרוא אבל מפספס את הנקודה

כמובן שלחוק הפוטושופ אפשר להתייחס מכל מיני הבטים וכיוונים.
המשמעות הרלבנטית עבור הפורום הזה הוא קשר בין המראות הניבטים ממגזיני אופנה לבין מודל היופי והאישה האידיאלית הרצויה והחיובית.
הפוטושופ מעלה עוד יותר את סף של מה שנחשב אטרקטיבי ואידיאלי. דוגמניות מתחת למשקל שנחשב בריא, הן אחוז זניח באוכלוסיה, ואינן מייצגות את רוב הנשים.
בנוסף למשקל הבלתי אפשר שלהן, מקזזים את מימדהן עוד יותר בפוטושופ, ומציגים תדמית שוב בלתי אפשרית.

התוצאה של כל זה היא שנשים במשקל ממוצע ומעלה דחויות על ידי החברה.
דחויות על ידי המשפחה שלהן, על ידי בני זוג פוטנציאלים, על ידי מקומות עבודה והכי חשוב על ידי עצמן.
לסמלי תרבות יש תרומה עצומה לכך!
והתקווה היא שחוק הפוטושופ יביא לשינוי בתפיסה כלפי נשים.
 
כתבת מאד לעניין, תודה על זה.

אם כבר, נראה לי שזה יותר חוק שבא לכסת"ח את תעשיית האופנה עצמה (צלמים, סוכנויות דוגמנות, מעצבי אופנה וכיו"ב). עצם זה שלדוגמנית יש BMI 19 או 20, לא הופך אותה למודל יותר קרוב למה שאני רואה לנגד עיני כשאני מסתכלת בראי כל בוקר וגם לא כשאני יוצאת לרחוב. זה לא מקרב את עולם הדוגמנות ושערי המגזינים יותר אליי ולחוויה הפרטית שלי. ככה שבכל מקרה רלוונטי הוא לא, גם מהצד השני של המשוואה.

עכשיו לשאלה אחרת, אם לא איכפת לך שאני שואלת, אבל אם כבר כתבת ואם כבר את עוסקת בטיפול בהפרעות אכילה, אולי את יכולה לשפוך קצת אור על הנושא של מה מוגדר בעצם כהפרעת אכילה? כלומר אני יוצאת מנקודת הנחה שכולם פחות או יותר יודעים מה המאפיינים של הפרעות כמו בולמיה או אנורקסיה, אבל השאלה היא יותר מה הופך את התופעות האלה להפרעת אכילה בעצם?
 
מנסה לחשוב מהי הפרעת אכילה

משני צידי המתרס. השמנה מורבידית והרעבה מורבידית. לשני המצבים ישנם פתרונות רפואיים המטפלים בסימפטום. אבל כמו במבחר מקרים ברפואה, ידי הרופאים קצרות מלהושיע מול תופעות שלמדע אין עליהם תשובות ובעיקר בכל הקשור למוח. באשר לחוק הפוטושופ, זה נראה כמו עלה תאנה מסוג הכסת"ח. עדיין מסתובבות על המסלולים נשים ונערות צעירות שהן שלדים מהלכים, שאם נוריד מהם את הבגדים ייראו כמו מוזלמנים מהשואה.

כל עוד חוקי אופנה דרקוניים וההתעסקות האובססיבית הזאת בסמרטוטים שאנחנו עוטים על עצמנו - יעניינו אותנו ברמה כל כך מטורפת ויומיומית, אנחנו נמשיך להיות עבדים של התעשיה הזאת, שעושה מיליארדים על חשבון ומתוך ניצול ציני של התשוקה שלנו להיות מישהו/י שנוגע בזוהר-אושר-פנטזיה.

צריך לקחת בחשבון שבקרב דוגמנים ודוגמניות שאוכלים את עולם "הזוהר" לארוחת בוקר - יש אחוז מטורף של התאבדויות. אז לנחות למציאות ולהפסיק לשקוע ולהשקיע בסמרטוטים עונתיים יכול להיות בתור התחלה, רעיון לא רע בכלל.
 

TheSecretWithin

New member
אז איך אידיאל היופי השתנה אם לא בגלל התקשורת?

כשהייתי קטנה, מידה 38 הייתה נחשבת לרזה. זה היה האידיאל, היה אפשר לשמוע על זה בשירים, לפי מידות הבגדים בחנויות. היו בהחלט פחות נערות שנמצאות במידות 32-36.
והיום, את מגיעה לחנות בגדים, מותג כלשהו, ואת מחפשת בנרות מידות 38-44, לא נעים אפילו לשאול אם קיימת המידה.
אני מכירה הרבה נערות שלא עברו אונס או חוויה טראומתית, אבל נמצאות בספירת קלוריות מתמדת, שמחות על כל קלוריה שהן חסכו מעצמן, מרגילות את עצמן להרעבה, וכל זה לא מטראומה, רק בשביל להיכנס לאותן מכנסיים שמוכרים בחנויות במידה 34.
אז זה שאת עובדת במקום שבו רוב האנשים עם הבעיות הגלויות מגיעים אליו ויש להם מגוון הפרעות פסיכולוגיות וחוויות טראומתיות ש"מסבירות" הפרעות אכילה, יש עוד אלפי בנות נורמטיביות שרואות דוגמניות "כוסיות" במגזינים ובטלוויזיה, שבר רפאלי ואסתי גיזנצבורג כבר לא נחשבות מספיק רזות, ושבחברה מחמיאים לך על ירידה במשקל ולא על עליה.את האנלוגיה של רזה=מוצלח.ואם תלכי לתיכון באמת תראי שבחורה כוסית נחשבת מאוד מוצלחת, והילדה במידה 40 שחכמה מאוד, לא מגיעה לרגליה של הבחורה שנראית כמו דוגמנית.
 
למעלה