חוק אימוץ

[חייכנית2]

לא יודעת אם שאלת אותי או את פאני

אבל אני אענה לך.
בתור בת שהיה לה קשר מיוחד ומעולה עם אביה אני האחרונה לחשוב שבנות אינן נתרמות מאב.
אבל אני חושבת שבגיל ההתבגרות אב הופך קריטי לבן הן מבחינת ריסון של אנרגיות מתפרצות והן מבחינת התוויית מודל גברי צמוד "ללכת לאורו".
חשובה מאד "מפלגת גברים" במשפחה כשילד הופך לנער.

אגב,כשילדות הופכות נשים קטנות לעיתים הראשונים להיות נבוכים מזה אלה הם האבות שלהן.

 

[סביון1]

שאלתי את פאני אבל תודה גם לך על התשובה

 

[fannyd]

מי אמר שהבנות לא נתרמות מדמות אב?

אם יש דמות אב מיטיבה, אדרבא ואדרבא. העדר דמות אב לדעתי ומניסיוני אינה סיבה מספקת לא להקים משפחה. שוב לדעתי ומניסיוני עבור בנות נוכחות דמות אם הרבה יותר קריטית מנוכחות דמות אב.

 

[משתפרת]

רגע, שניה, בואי נעשה חושבים

לפני כן חשבת שתספקי את כל הצרכים ההוריים של הילד כי לא הכרת את צרכי גיל ההתבגרות המוקדם. המציאות מראה לך פן נוסף. כעת את מאמינה שלילדך היה טוב יותר אילו היה אבא בתמונה, אפילו אבא בשלט רחוק, בפלאפון או בשבתות (כשהוא לא ישן או מתאוורר מחוץ לבית מטרדות היומיום העמוס). אבל את חושבת את זה, את לא יודעת את זה כי לא חווית את זה!!!
אני יכולה לספר לך שבגיל ההתבגרות המוקדם והרבה יותר מכך בגיל ההתבגרות המתקדם זה בהחלט מוצלח שיש שני הורים מיטיבים, אבל האנרגיות של המתבגר גבוהות בכל מקרה, והוא יכול להגיע למצבי קצה גם כשיש לו שני הורים סופר מתפקדים. מי שבאמת זקוק לבן זוג המתפקד הוא אנחנו. כשהאחריות לכל החלטה מתחלקת זה קל יותר. כשמגיעים לקצה היכולת זה מאד עוזר אם יש הורה אחר שעדיין מתפקד, ואז אפשר טיפה להתפרק או להתאוורר ולהמשיך הלאה. הלוקסוס הזה חסר לך. נכון שיש דברים שאבות ובנים עושים יחד ואין לבנך את האספקט הזה, אבל איכות חייו נקבעת על פי הקשר שלכם והיחסים שביניכם. אינני טוענת שאב לא היה משנה עבור בנך, אני אומרת לך שהשוני היה יכול להיות פחות מכפי שאת מעריכה. אב איננו מטה קסמים שמחליק את מהמורות גיל ההתבגרות.
בגדול כל אחד מאיתנו משתדל להיות ההורה הכי טוב שהוא יכול להיות. הורים מאמצים שבחנו את עצמם פעמים רבות והגיעו להורות מתוך מודעות- בוודאי, הורים יחידניים על אחת כמה וכמה, מכיוון שהם שאלו את עצמם יותר שאלות והתכווננו אל ההורות בתהליך יותר מורכב.

 

[יסמין@]

מסכימה מאוד לרוב

דברייך. רציתי להעיר בקשר למשפט זה "כשהאחריות לכל החלטה מתחלקת זה קל יותר" - כן, כשיש פרטנר טוב, בן זוג פעיל ואב פעיל ושותף לאחריות ולהחלטות וכו'. אבל יש זוגות שבהם האישה-האם נושאת לבדה בנטל מהרבה בחינות. מה שמעורר כמובן המון בעיות.

כאשר מדובר באם יחידנית, שמראש בנתה כך את משפחתה ונערכה לכך וכו' וכו' - האחריות כולה היא שלה. אבל זה אומר גם שהיא לא צריכה לנסות לשכנע, להסביר, לגרום שמישהו אחר יעשה משהו, לדחוף אותו, להתפשר, לחכות, להתעצבן, להיות מתוסכלת כשהוא לא עושה או כשעושה אחרת ממה שהיא חושבת וכו' וכו'. נראה לי שהרבה הרבה יותר קל לעשות הכל בעצמך לפי דרכך, מאשר לנסות לגרום ל"אבא בשלט רחוק" לקחת חלק פעיל, לקחת אחריות וכו'.

 

[חייכנית2]

משתפרת אני מסכימה

לכך שההורות הרבה פחות אוטומאטית אצל מאמצים מאשר אצל הורים ביולוגים.
ושיש הרבה התכוננות וכוונה .
אבל המציאות לא תמיד מתרחשת על פי הכוונה הטובה.לפעמים מתעוררים צרכים שלא ניתן לכוון אליהם מראש.ובכלל היכולת שלנו להכין את עצמנו מראש לכל התרחישים היא בעיני מפוקפקת...
ושוב- עד לגיל הזה,הייתי מאד שלווה מבחינת התחושה שחד הוריות היא דגם מספיק טוב ויותר מכך.
אכן אב איננו מטה קסמים. אבל יכולה להיות לו תרומה מכריעה ,מיטיבה .הוא לא ימנע מצבי קצה אבל הוא יוכל לעזור לצאת מהם ביתר קלות/מהירות ..
אני מבינה שדרך מה שאני כותבת מסתמן שהבן שלי שובב רציני....האמת היא שיום אסל ויום בסאל. ואני- כבר קיבלתי ציון טוב מאד "מהמומחים"על עיקביות....אני חושבת שזו הסערה שהבן עצמו עובר ועוד תתגבר....
ולדעתי בעצם הדיון הזה לא ממש קשור לאימוץ, אלא לחד הוריות מול דו-הוריות,בפרט כשהילד הוא בן...

 

[גם משתתפת]

אני מאוד מעריכה אותך על הכנות ועל הפתיחות

וזאת זווית חשובה מאוד.

למעשה זה קו יתרון לטובת האימוץ, שבו לפחות אפשר להתעקש על בנות, גם במחיר המתנה ארוכה יותר.

 

[חייכנית2]

אם כי

יש בנות שהן סוערות לא פחות מבנים,ולפעמים "עושות בית ספר" להוריהן כבר מהתחלה.
לחילופין ישנם בנים אינטרוורטים,מופנמים ושקטים.
כאמור...הבן שלי הוא בן-בן. אפשר היה להבחין בכך גם ללא משקפיים מקצועיות from day one.....

 

[גם משתתפת]

אבל כמו שכתבת קודם זה עמוק יותר

החיפוש אחר מודל הזדהות עשוי להיות משמעותי, וחסרון האב הוא הפסד גדול יותר באישיות.
לדעתי הקושי עשוי לצמוח גם בתקופה הרבה יותר מאוחרת, סביב האבהות של הילד שגדל ללא אב.

 

[חייכנית2]

לזה אני מאד מסכימה.

 

[משתפרת]

אז החיים מלמדים אותך עוד משהו

אני זוכרת כיצד בתחילת הדרך חשבת שלבנך אין "חור שחור". הוא היה אהוב ומטופל היטב בבית הילדים והערכת שלא סבל הזנחה, לכן חשבת שאין לו חסרים שנגרמים בגלל העדר הורים. לקח כמה שנים וגילית שעבור בנך יש משמעות לאישה שילדה אותו ויש השפעות לניתוק הראשוני ולתקופת בית הילדים- גם אם הוא משובח.
בהתחלה חשבת שתוכלי לספק לבנך את כל הצרכים ההוריים. זה גם הצליח לך כמה שנים. ככל שהוא גדל צרכיו רבים ומגוונים יותר וכעת את מגלה שלהיות חד הורית זה אחרת מאשר להיות חלק מזוג הורים (ואני מדברת על הורים מתפקדים), שיש דברים שכאישה לא תוכלי לספק לבנך. אני חושבת שיש לא מעט חד הוריות שמבינות את זה מראש, כאשר הן שוקלות את ההתמודדות העתידית שלהן עם ההורות.
אין זוגות מושלמים. גם כשזוג מגדל ילד יהיו צרכים שלו שלא יקבלו מענה- בגלל האישיות של בני הזוג. ככה זה בחיים. אז לבנך אין בבית דמות גברית להזדהות איתה והוא יצטרך לבנות לעצמו מודל בדרכים אחרות. אבל זו תהיה ההתמודדות שלו עם צרכיו, אחת מכמה. לאחרים תהיינה התמודדויות אחרות. כל אחד מאיתנו ההורים (בין אם הוא הורה יחיד ובין אם הוא חלק מזוג) אמור לספק כמיטב יכולתו את צרכיו של היד. זה המיטב שאנחנו מסוגלים לו ואין טעם להציק לעצמנו על מה שאין אנו מסוגלים לו.

 

[חייכנית2]

אין טעם להציק לעצמנו על מה אין אנו מסוגלים לו

זהו משפט אחרון שכתבת[גרשיים של ציטוט לא נכנסים לכותרת] וגורם לי הרבה לחשוב.
גם כאשר מדובר בצורך מאד מאד מהותי של הילד שלנו?
אפשר לשאול אותי "הי,מה התעוררת עכשיו?"
עד עכשיו לא הרגשתי בצורה כל כך צמאה את הצורך שליבי יוצא לספקו אבל איני יכולה.
ויש לי בעניין גם חרדות. מכל הסוטים רבי הקסם שערים בדיוק לצימאון כזה ויכולים לנצלו לטובתם ולרעתו של הילד.
כמובן שיש בבית הסברים ברורים מאד על התנהגות עם זרים אבל ככל שהילד פורש כנפיים החרדות רק הולכות וגדלות.

 

[משתפרת]

החרדות הללו שייכות לכותרת "הורה"

כעת את חוששת מסוטים. כשיגדל תחששי מהנהגים האחרים בכביש שממש מקשים על נהג חדש או צעיר. לפני כן תחששי מחברים שלו שמכניסים לבילוי בערב בקבוקי אלכוהול ומעשנים נרגילות עם טבק והשד יודע מה עוד (ויש מקומות שזה מתחיל בגיל 12, במקומות פחות מרכזיים זה מגיע בגיל 16-17) וכשיתגייס- אם יהיה קרבי יהיו מליוני חרדות מהאויבים, מהמפקדים שלא כולם רגישים, מחברים שאולי לא מדייקים בירי בשעת האימונים, וגם אם יהיה לא קרבי- מהדרכים אל ומהבסיס ומהממונים עליו, וכשימשיך בדרכו אחרי הצבא יהיו עוד ועוד חששות.
החששות הקשים ביותר הם ממה שאין לנו שליטה בו. אז בנוגע לאנשים "נחמדים" את יכולה לעשות משהו באמצעות החינוך. ככל שיגדל יהיו דברים בהם אין לך שמץ של שליטה. יש פחדים שאנחנו לומדים לחיות איתם כי אין ברירה.

 

[KallaGLP]

פחד מסוטים ומכל מיני סכנות

קיים בכל המשפחות.

 

[חייכנית2]

מסכימה אבל

אני מתכוונת שבאופן מיוחד אם זקוקים לחום ממישהו אבהי ,כשאין כזה במציאות, סוטה יכול "להריח" שזהו המצב ולנצלו לרעה.לתת כביכול חום אבהי תמורת....
ולפעמים גם כשמתחנכים נכון ומקבלים הסברה מתאימה - הגעגועים ממקור רגשי עמוק יכולים להתערבב כאן ולבלבל מאד.
לא בטוחה שזה לא המנגנון שפעל מאחורי כסות לגיטימית במיוחד גם אצל הרב שהורשע במעשים מגונים בתלמידיו.וכמובן שסיפור אחי-יותם שכבר לא היה בין החיים כשהתגלה מה שהתגלה.

 

[יסמין@]

כן. גם.

כמו שפופאי היה תמיד אומר: i am who i am
וזה נפלא ונהדר. אבל אף אחת ואחד לא מכילים את הכללללל ויכולים לתת את הכלללללל
למשל, משום שאנחנו נשים, אנחנו לא יכולות לספק צורך באב. אנחנו לא יכולות להיות אבא.
מה לעשות? זה מה יש. וכאן נכנסות כל הקלישאות שהפכו לכאלה בשל האמת הבסיסית שהן משקפות:
לעשות מלימון לימונדה, לקבל את מה שיש, תפילת השלווה, להינות ממה שיש, להדגיש את היש, להודות על כל הטוב שיש וכו' וכו'.
אני כותבת את כל זה גם עבורי. מזכירה לעצמי להודות על היש.

 

[fannyd]

לא כל המערכות הזוגיות פועלות לפי אותה מתכונת

יש שונות מאד גדולה בהתאם לאישיות השחקנים, ההרגלים שרכשו בתקופת טרום זוגיות וכדו'. יש מי שעבורו לחלוק אחריות להחלטות הוא צורך ויש מי שעבורו זה פשרה. אני מניחה שבמהלך השנים אנשים לומדים דבר אחד או שנים על עצמם ומתאימים לעצמם מסגרת שעונה לצרכיהם. הורה יחידני נמצא במקום בו נמצא לא בהכרח בגלל שהתפקשש לו עם זוגיות. לעתים זאת בחירה מושכלת בסגנון חיים שמיטיב אתו יותר מסגנון חיים אחר.

 

[יסמין@]

בבקשה

לקחת את דבריי כהבעת דעה ולא כהבעת ביקורת חס וחלילה. את כמובן תעשי ותאמרי איך שמתאים לך. אני רק מספרת איך זה אצלי:
מעולם לא עלה על דעתי לחשוב על עצמי או לדבר על עצמי כעל אבא, גם לא מטפורי או תפקודי. אני אימא ואני ממלאת את כל הפונקציות ההוריות במשפחה שלי. אני חווה את המשפחה שלי כשלמה ולא כחסרה, ולכן אני לא מנסה למלא מה שלא חסר. אם היה אבא נפלא כמו שאני חושבת שצריך להיות - זה באמת היה נפלא. אבל אין. זה מה יש.

ולגבי מה שכתבת "אני חושבת שעצוב לו לשמוע ממני" וכו'. יכול להיות שאת צודקת ויכול להיות שמדובר בהשלכה.

ורציתי לומר שמאוד מעניין מה שאת כותבת. נשמע לי מאוד טבעי והגיוני שיש הבדל בין משפחה חד הורית של אימא ובת לעומת משפחה חד הורית של אימא ובן. כמובן עם ההסתייגות הידועה שלי שכל אדם=אינדיבידואל וכו'. כלומר שהשילוב של אימא א' ובת א' שונה מהשילוב של אימא ב' ובת ב' וכן הלאה. וגם השילוב בין אימא א' לבת א' שונה מהשילוב של אימא א' ובת ב' (כשיש 2 בנות). אבל בגדול, לאור ההבדלים בין בנות לבנים (גם כאן נכנס העניין האינדיבידואלי, אבל נראה לי שיש הבדלים בין בנים לבנות מעבר לעניין האינדיבידואלי. מקווה שהצלחתי להתבטא בצורה מובנת). לי מאוד ברור, שאם הייתי אימא לבן, הוא היה מוציא ממני אימהות אחרת.

 

[fatfat]

לדעתי זה לא נכון לומר לילד במשפחה שלנו

אני גם האבא וגם האמא כי את לא האבא. לו יכולת להיות גם האבא לא היית חושבת שחסרה לו דמות אב. את אם יחידנית שאולי לפעמים עושה פעולות שנחשבות של גברים אבל את לא אב.

 

[חייכנית2]

את חושבת שהוא לא מבין?

הוא נבון מאד,הבן שלי. זה לא נאמר ממש לכיוון קונקרטי,ולא לגבי "פעולות שנחשבות של גברים".
זה יותר "לגבי העניין הזה אני אומרת לך במפורש שלא ותדע שלו היה פה אבא היה אומר לחלוטין אותו הדבר".

וגם לך אני אומרת "חסרה דמות אב"- זו מחשבה חדשה. חושבת שלו הייתי מגדלת בת לא הייתי מרגישה כך באותה מידה.
אני ,אגב,חושבת שמבטאת כאן רגשות גם של אימהות אחרות למתבגרים בנים,שלא כותבות.