אני מתגעגע לקטרי הקיטור של ילדותי
ידידי, האיזכור של ריחות הרכבת מעלה אצלי כמה זכרונות ילדות ואת הרצון לנסות לתאר לכם אותם: כילד צעיר נסעתי הרבה ברכבות קיטור האנגליות. הקיטור שיצא דווקא מבין הגלגלים בזמן שהרכבת עמדה בתחנת המוצא המקורה היה מדהים, ואפילו קצת מפחיד לילד כמוני. איזה עננים לבנים גדולים, ואיזה רעש מחריש אוזניים! אני זוכר את ההתרגשות הגואה בזמן שהרכבת הייתה יוצאת אט-אט מן התחנה תוך כדי שריקות, ואת הפמפום האדיר שקצבו היה נבנה באטיות אבל בנחישות עצומה. אני זוכר את תעלות המים הפתוחות (נמשכו קילומטרים, אם אינני טועה) אני זוכר כיצד הייתי מחפש בדרך את פסי המסילות ששימשו למילוי מיכל המים תוך כדי נסיעה. אני נזכר גם בקטרי קיטור קטנים בקו רכבת מקסים ואהוב עלי באי שליד החוף הדרומי של אנגליה (Isle of Wight), והיינו נוסעים בו בחופשות הקיץ. הייתי פותח את החלונות לרווחה ומנסה להתעלם מן התלונות הצורמניות שהשמיעו הסובבים אותי! הייתי מוציא את הראש החוצה כדי לחוש את הרוח ולנשום את הריח והפיח עמוק לתוך הראיות! אהבתי במיוחד את המנהרה שבקצה השני של הקו; מנהרה באורך כשני קילומטרים אשר הסתיימה בדיוק עם הכניסה לתחנה הסופית. מנהרה זו הייתה גולת הכותרת של אותה נסיעה מלאת קסם וחדווה. מאוחר יותר החליפו את רכבות הקיטור בקרונועים חשמליים משנות השלושים שהביאו (באוניה, כי מדובר באי) שיצאו מן השירות ברכבת התחתית הלונדונית. לצערי, הקו המחושמל הסתיים כמה קילומטרים מוקדם מאשר קודם, ואיבד את מנהרתו האהובה שבסוף. אני הספקתי כנער מתבגר ללכת ברגל לכל אורכה של המנהרה עם חברי. הרחנו את אותם הריחות, חשנו את הפיח, ושיחקנו עם רוחות הרפאים של אותן הרכבות שבהם נסענו פעם. הייתה זו אחת מחוויות הילדות היפות ביותר. השתמשנו כמובן בפנסי כיס להרפתקה זו, ואני זוכר את אור היום החיוור שחדר אלינו עמוק בתוך האדמה דרך פיר איוורור הנמצא באמצע הדרך. זמן קצר אחרי הטיול שלנו, סגרו לדאבון ליבנו את קצוות המנהרה בברזל ובריחים, והיום היא משמשת דווקא להולכת מים בצינור שהונח לאורכו. מי אומר שלילדים היה פחות כיף באותם ימים של לפני עידן המחשבים, האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית הצבעונית. הייתה אז מן תמימות ופשטות לחיים שלנו. הייתה חדוות חיים מדברים של מה בכך ולא היו דאגות מיוחדות קיומיות ותחושה של עולם מטורף... קשה להסביר לילדים שלי את הפליאה שהייתה לנו מכל דבר, ואפילו מסיפור בובות חמוד הנצפה בטלוויזיה השחור-לבן, הבלתי-אמינה, בעלת האקרן הקטנטן הכחלחל. הם פשוט לא מבינים אותי. יתכן והמחשבות הללו שייכות כולן להזדקנות והינן רק הסנונית של ההתבוננות הארוכה אחורה במשקפיים ורודים. אבל בכל זאת נדמה לי שהיתה רוח שונה, והייתה מן קסם ופנטזיה באויר; דמיון פרוע, והתיחסות לדברים פשוטים ופעוטים. עידן שחלף ולא נראה עוד... ועוד משהו לקינוח: בביקורי הראשון בארץ ב-1970 עם קבוצת נוער, בילינו יום אחד בבריכת ירושלים שבעמק רפאים. בדיוק למדתי את המילה "רדוד" (המים הרדודים שבבריכה...), ובאותו רגע ממש נשמעה שריקה רמה ובלתי-צפויה לחלוטין וענן קיטור החל פורץ קדימה באיטיות רבה ומתפזר מיד מעל קצהו של הבריכה. הספקתי לראות את חלקו העליון של הקטר עצמו מבצבץ מעל הגדר. זה היה רגע מרגש ביותר עבורי! אחד מתוך הרבה רגעים מיוחדים שחוויתי בטיול מיוחד זה בארץ ישראל... הלואי ומפעם לפעם יפעילו מחדש רכבות קיטור עם קרונות מקוריים על הקו המתחדש לירושלים, כאטרקציה תיירותית. הנסיעה ארוכה דיה להגשת ארוכה בטעם של פעם, והמלצרים והעובדים האחרים יתלבשו כמובן בבגדים של אז. אפשר להמשיך בטיול מודרך בירושלים לפני הנסיעה חזרה. מה דעתכם, חברים? בחיבה, דוד
