חופשת לידה עצובה

[קרן אור 123]

חופשת לידה עצובה

עברתי הפסקת הריון ולידה שקטה בשבוע 28 , לפני שבועיים ואע״פי חוק אני זכאית לחופשת לידה וזוהי חופשה עצובה : כי אני ערה בלילות לא בגלל שאני מתעוררת להניק תינוק אלא בגלל שאני לא מצליחה להירדם בגלל המחשבות . כי אני לא אוכלת טוב לא בגלל שאין לי זמן אלא בגלל שאין לי תאבון .
כי אני בוכה לא בגלל הורמונים אלא בגלל הגעגוע לתינוק
כי אני כל היום בבית כי אין לי תינוק לטייל איתו בפארקים או לקנות לו צעצוע ראשון
יש רק עצבות ,מחשבות געגוע , בכי וכאב לב בלתי פוסק

 

[מקוםבלב]

היי קרן אור,

עברו רק שבועיים.זה מעט מאוד זמן בכדי להתחיל לעכל ולהיפרד ממה שהיה.
כמעט כל מי שעברה אובדן הריון מכירה את הלילות ללא השינה,המחשבות הקשות ובעיקר הרגשת הלבד והריקנות.
לזמן יש בהחלט תפקיד משמעותי. זה לא שמפסיקים לחשוב ולהתגעגע אבל זה הופך לפחות משתק.
חשוב שכן תנסי לאכול ולנוח בכדי להחזיר את הכוחות לגוף .
האם את מקבלת תמיכה כלשהיא?
חיבוק גדול

 

[d and r]

כל כך מבינה אותך

זה פשוט כואב
"למזלך" היית זכאית לחופשת לידה ולכל ה"חבילה". הייתי מציעה לך כן לקחת קצת.זמן לעצמך, להתאושש פיזית ונפשית ולחזור בהדרגה למציאות הזאת של החוסר.
מה שאני עשיתי ב"חופשה" שלי (6 שבועות, על חשבון ימי מחלה, כיוון שילדתי בשבוע 24) זה שממש השתדלתי להעסיק את עצמי, לצאת, לבלות (עד כמה שאפשר) להפגש עם חברות ולפנק את עצמי בקניות.
לגבי הלילות, אחרי שבועיים של לילות ללא שינה עמוסים בבכי ביקשתי מהרופאה, וקיבלתי, כדורי שינה (שבסוף לא לקחתי כי הצלחתי לישון) יש גם כדורי הרגעה שנתנו לי בבי"ח, כדי לעבור את הגיהנום של הלידה השקטה, וגם הם עזרו קצת בשינה.
מאחלת לך מכל הלב שבקרוב תזכי בחופשת לידה אמיתית, שתהיי עייפה מהתעוררויות בלילה, שתטיילי עם עגלה ושתתלונני על גזים ותשירי בלב שירי בייבי איינשטיין וכו

 

[מיכלי 55]

קרן אור היקרה

אני רוצה להציע לך לחזור לעבודה.
כן. עם כל הקושי, עם הכאב ועם בקרים אחרי מעט שעות שינה.
זה כמעט לא נתפס - מה פתאום לחזור שגרה ולחיים הרגילים אחרי דבר כזה? והחיים כבר לא רגילים, ושום דבר לא אותו דבר...
אבל זה החיים. גם כשקרוב אלינו נפטר יושבים "שבעה" מתאבלים, בוכים ואחרי שבוע - חוזרים לעבודה, חוזרים לחיים... עם החלל שהותיר אחריו מי שנפטר.
השגרה והעבודה קצת מסיטות את המחשבות. וזה טוב. זה לא אומר ששכחת, זה לא אומר שלא אכפת לך.

אני לא כותבת פה הרבה, אז רק אומר שעברתי לידה שקטה בשבוע 23, זה לא שאני לגמרי לא מבינה.
והימים הראשונים אחרי החזרה לעבודה הם קשים... אבל מתישהו חייבים להתמודד עם זה.
ושפע הדברים ששמעתי מאנשים שלא ידעו עלו על כל דמיון, אבל האמת שריחמתי על אותם כאשר שמעו מה קרה וקצת נחנקו.
בעיקר ההיא בהריון שאמרה/התלוננה איך זה שהיא גדלה ואני נשארת אותו דבר... והחליפה צבעים כשעניתי שאני כבר לא בהריון...
אחרי זמן גם שם את כבר לא אטרקציה, לטוב ולרע (ויש בזה משניהם)

זה חלק מאיתנו, החוויה הזאת, אני חושבת שצריך (או - כדאי) ללמוד לחיות איתה במקום להתנהל בצילה.