"חופשי זה לגמרי לבד...."
וואו............. מחשב... אמיתי... עם אינטרנט... איזה אושר..... טוב... אז אני פה... וקשה לי מאוד... קשה לתאר אפילו כמה... הגעתי בערב לקיבוץ... קיבל אותי חבר של אבא.. לקח אותי לחדר שלי, יש שם מיטה, מטבחון קטן... שרותים ומקלחת.... נחמד בסך הכל.... אחר כך לקח אותי לבית שלהם... יש להם בן בן 4 שקוראים לו בן בת בת 8 בערך...בת קטנה ממני בשנתיים...ובן בגיל שלי.. שעדיין לא פגשתי... אבל יש לו מחשב...אז כבר טוב... אחר כך הוא החזיר אותי לחדר שלי... מצאתי את עצמי יושבת על המיטה ובוכה...(הבכי הולך להופיע עוד מספר פעמים בסיפור..) במשך שעות... לא יודעת למה..אולי פתאום נפל לי האסימון.... שאני לבד....באמת לבד.... נורא קשה להיות לבד... הגעגועים קורעים..... ישנתי כמה שעות בלילה...כל פעם התעוררתי...קיוותי שהבוקר הגיע.. גילתי שעברה רק שעה...וחזרתי לישון... בבוקר פגשתי את יעל ליד החדר אוכל... (איבדתי את הדרך) והיא לקחה אותי לסיבוב בקיבוץ... הראתה לי את כל מה שצריך... עד הצהריים הייתי בחדר... חשבתי שאני אתחרפן... בערב החבר של אבא בא לקחת אותי אליהם הביתה..ישבתי עם הבת שלו והיא סיפרה לי כל מיני דברים על הקיבוץ... רכילות וכאלה... באיזשהו שלב עברנו אצל הבחור שאחראי על הרפת בבית.... וקבענו שאני אגיע מחר ב3 לרפת... כן כן ... 3 בבוקר... ז"א לפנות בוקר.... חזרתי לחדר.. אבא ואמא באו לבקר.. בדרך מטיול בצפון... הביאו לי אוכל וכל מיני דברים לחדר.. והיו חייבים להמשיך... ושוב הגעגועים תקפו.. ובכיתי עוד קצת... (תגידו...דמעות לא נגמרות...?) הלכתי לישון... התעוררתי ב3 לקול צפצופי השעון המעורר.... התלבשתי... יצאתי מהחדר... קור כלבים בחוץ... מפחיד... הרפת בקצה השני של הקיבוץ... ואני באזור מבודד.. איפה שהמתנדבים אמורים לגור... אבל אין מתנדבים.. אז אני לבד... צעדתי לרפת... שם פגשתי 500 פרות
מקסימות... ו.....קדימה לעבודה.... הכרתי את האנשים שעובדים שם... נחמדים...(בגבולות הסביר) הסבירו לי איך עושים ככה...ועשים ככה...ועוד קצת ככה... ויוצא חלב... עבדתי עד 7 בבוקר.. חזרתי לחדר... ישנתי עד 11 ב12 הלכתי שוב לעבוד... עד 3 בצהריים... חזרתי לחדר.. התקלחתי.. נשכבתי על המיטה... גוססת משהו... התקשרתי לחבר היקר שלי... שיחה נחמדה שאיכשהו נגררה לויכוח מטופש... על זה שאני מצפה ממנו להתקשר... ולבוא אלי וכ´ו.... והוא החליט שאני מגזימה.. ואני בסכך הכל רציתי תשומת לב... וכנראה שאין לו סבלנות אלי... ובכיינית שכמוני...שוב בכיתי...המון... הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה לריב עם הבן אדם היחיד שאני כל כך אוהבת ושמצליח להחזיק אותי בשפיות... זה ממש שבר אותי.. איכשהו נגמרה השיחה... שכבתי המיטה והקשבתי למוזיקה...וכמובן כשעצובים...תמיד יש שירים עצובים... הרדיו דפוק וכל הזמן נעלמת הקליטה ולא שומעים כלום... באיזשהו שלב החבר של אבא התקשר... ועכשיו אני אצלהם בבית.. קיוותי שתיהיו בצ´אט...אבל רק מיטלי ואנזו היו.. מיטלי נעלמה ואנזו לא מדבר.... בקרוב אני חוזרת לחדר.... אני מקווה להתחיל להכיר קצת אנשים.. ואז יהיה לי יותר נחמד.... מירב עם דמעות בעיניים......
וואו............. מחשב... אמיתי... עם אינטרנט... איזה אושר..... טוב... אז אני פה... וקשה לי מאוד... קשה לתאר אפילו כמה... הגעתי בערב לקיבוץ... קיבל אותי חבר של אבא.. לקח אותי לחדר שלי, יש שם מיטה, מטבחון קטן... שרותים ומקלחת.... נחמד בסך הכל.... אחר כך לקח אותי לבית שלהם... יש להם בן בן 4 שקוראים לו בן בת בת 8 בערך...בת קטנה ממני בשנתיים...ובן בגיל שלי.. שעדיין לא פגשתי... אבל יש לו מחשב...אז כבר טוב... אחר כך הוא החזיר אותי לחדר שלי... מצאתי את עצמי יושבת על המיטה ובוכה...(הבכי הולך להופיע עוד מספר פעמים בסיפור..) במשך שעות... לא יודעת למה..אולי פתאום נפל לי האסימון.... שאני לבד....באמת לבד.... נורא קשה להיות לבד... הגעגועים קורעים..... ישנתי כמה שעות בלילה...כל פעם התעוררתי...קיוותי שהבוקר הגיע.. גילתי שעברה רק שעה...וחזרתי לישון... בבוקר פגשתי את יעל ליד החדר אוכל... (איבדתי את הדרך) והיא לקחה אותי לסיבוב בקיבוץ... הראתה לי את כל מה שצריך... עד הצהריים הייתי בחדר... חשבתי שאני אתחרפן... בערב החבר של אבא בא לקחת אותי אליהם הביתה..ישבתי עם הבת שלו והיא סיפרה לי כל מיני דברים על הקיבוץ... רכילות וכאלה... באיזשהו שלב עברנו אצל הבחור שאחראי על הרפת בבית.... וקבענו שאני אגיע מחר ב3 לרפת... כן כן ... 3 בבוקר... ז"א לפנות בוקר.... חזרתי לחדר.. אבא ואמא באו לבקר.. בדרך מטיול בצפון... הביאו לי אוכל וכל מיני דברים לחדר.. והיו חייבים להמשיך... ושוב הגעגועים תקפו.. ובכיתי עוד קצת... (תגידו...דמעות לא נגמרות...?) הלכתי לישון... התעוררתי ב3 לקול צפצופי השעון המעורר.... התלבשתי... יצאתי מהחדר... קור כלבים בחוץ... מפחיד... הרפת בקצה השני של הקיבוץ... ואני באזור מבודד.. איפה שהמתנדבים אמורים לגור... אבל אין מתנדבים.. אז אני לבד... צעדתי לרפת... שם פגשתי 500 פרות
