חוסר תמיכה בזמן מחלה
לא יודעת אם לקרוא לזה טראומה. אולי זה לא המקום לכתוב על כך כאן, אבל אנסה. לפני שלוש שנים , בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, אבחנו אצלי סרטן שד בתחילתו. נבדקתי בקפדנות כול שנה, כי אימי חלתה בגיל צעיר, ונפטרה מגרורות בגיל 55. אני הייתי בשלב שנקרא "אין סיטו", שזה שלב 0. לא אפרט את כול מסכת החרדות, הבירורים והבירוקרטיה הרפואית, רק שאחרי ניתוח למקפטומי (כריתה חלקית) כושל, החלטתי לוותר על ההקרנות ולעשות כריתה דו-צדדית ושחזור וגם כריתת שחלות (לא היה הכרחי מבחינה רפואית אבל הפוסט טראומה מאימא שלי הכריעה את הכף). כיום, בעזרת השם, אני אחרי, אבל הבדידות בזמן הבירורים והניתוחים הייתה מכה שלא התאוששתי ממנה. בעלי היה איתי בכול סיורי הרופאים ובתי החולים, אבל אחרי הניתוח הגדול הייתי רוב הזמן לבד בבית חולים. יש לי שלושה ילדים לא קטנים, וגם הם לא היו לידי. כך גם אחותי, אבי ז"ל (שכבר היה חולה מאד בעצמו) החברות שאין לי גם בימים בריאים, האנשים מהעבודה והמשפחה המורחבת שאפילו לא טרחו להתקשר. כש"העזתי" לשאול לאחר מכן מדוע התעלמו ממני ככה, אפילו את הקלישאה "בשורות טובות" לא זכיתי לשמוע, התגובה הייתה שצעקו עלי למה אני מצפה, או שאמרו שהם לא מרגישים שום קירבה אלי. ואני חשבתי, לתומי, שלא צריך להיות חברי נפש במשפחה מורחבת שמכירה אותך לפחות 20 שנה, כדי להתקשר ולומר "החלמה מהירה" או לשלוח שוקולד או פרחים, רחמנא ליצלן. שלא לדבר על לשאול אם אני צריכה משהו, למשל אוכל. כשהייתי רעבה אכלתי במסעדות של המרכז המסחרי בשכונה.
האמת, כשנוכחתי עד כמה אני לא אהובה וחסרת חשיבות, שקלתי לסיים את חיי, אבל ריחמתי על הבן הצעיר.
איך מתגברים על טראומה כזאת? אני יודעת שאם חלילה זה חוזר, ואצטרך כימו, שלמזלי לא הייתי צריכה במחלה שהייתה, אני לא אעמוד בזה. אי-אפשר לעבור את זה לבד.
לא יודעת אם לקרוא לזה טראומה. אולי זה לא המקום לכתוב על כך כאן, אבל אנסה. לפני שלוש שנים , בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, אבחנו אצלי סרטן שד בתחילתו. נבדקתי בקפדנות כול שנה, כי אימי חלתה בגיל צעיר, ונפטרה מגרורות בגיל 55. אני הייתי בשלב שנקרא "אין סיטו", שזה שלב 0. לא אפרט את כול מסכת החרדות, הבירורים והבירוקרטיה הרפואית, רק שאחרי ניתוח למקפטומי (כריתה חלקית) כושל, החלטתי לוותר על ההקרנות ולעשות כריתה דו-צדדית ושחזור וגם כריתת שחלות (לא היה הכרחי מבחינה רפואית אבל הפוסט טראומה מאימא שלי הכריעה את הכף). כיום, בעזרת השם, אני אחרי, אבל הבדידות בזמן הבירורים והניתוחים הייתה מכה שלא התאוששתי ממנה. בעלי היה איתי בכול סיורי הרופאים ובתי החולים, אבל אחרי הניתוח הגדול הייתי רוב הזמן לבד בבית חולים. יש לי שלושה ילדים לא קטנים, וגם הם לא היו לידי. כך גם אחותי, אבי ז"ל (שכבר היה חולה מאד בעצמו) החברות שאין לי גם בימים בריאים, האנשים מהעבודה והמשפחה המורחבת שאפילו לא טרחו להתקשר. כש"העזתי" לשאול לאחר מכן מדוע התעלמו ממני ככה, אפילו את הקלישאה "בשורות טובות" לא זכיתי לשמוע, התגובה הייתה שצעקו עלי למה אני מצפה, או שאמרו שהם לא מרגישים שום קירבה אלי. ואני חשבתי, לתומי, שלא צריך להיות חברי נפש במשפחה מורחבת שמכירה אותך לפחות 20 שנה, כדי להתקשר ולומר "החלמה מהירה" או לשלוח שוקולד או פרחים, רחמנא ליצלן. שלא לדבר על לשאול אם אני צריכה משהו, למשל אוכל. כשהייתי רעבה אכלתי במסעדות של המרכז המסחרי בשכונה.
האמת, כשנוכחתי עד כמה אני לא אהובה וחסרת חשיבות, שקלתי לסיים את חיי, אבל ריחמתי על הבן הצעיר.
איך מתגברים על טראומה כזאת? אני יודעת שאם חלילה זה חוזר, ואצטרך כימו, שלמזלי לא הייתי צריכה במחלה שהייתה, אני לא אעמוד בזה. אי-אפשר לעבור את זה לבד.