רסיסי אדם
זה לא המבט שלה שחודר לתוכי ומשאיר אותי לרגע ערום וחשוף. זה גם לא הגוף הצעיר והשובב שפורץ בשיא נשיותו מבעד לשמלה. אני חושב שזה אהבת האדם שבה שחורצת בי סימנים. אני אוחז בשיערותיה חזק, חזק מידי לאור הרעד שעובר ברגליה זרם האדרנלין מציף את הגוף, לפעמים הוא משאיר סימני חולשה קלים בשרירים. מכת יד בישבן שלה, מותירה סימן אדום בוהק. הקול שלה לרגע נרעד, כמו מיתר דק של נבל נפלא בכנסיה זרה. שם ישבתי בבוקר קר, לבדי והקשבתי הייתה שם הרגשת אלוהים בכנסיה זרה לצלילי העוגב ועיניה, עיניה הצוחקות מאירות אותי בתאוות חיים לוהטת. אני מעביר לשון רטובה סביב הסימן האדום, מותיר שובל של רטיבות קלה על גופה, גניחה, גניחה של הנאה בוקעת. זעם מציף אותי, זה לא זעם כועס, או חימה במסתור זהו זעם כיבוש, כמו צעקת אינדיאני משבט הסו הדוהר על סוסו צבוע בפסי מלחמה. אני חודר אליה, חודר חזק, מצמיד אותה למיטה. הרטיבות מקלה מעט על המחשבות, מרגיעה כמו מגע מנגינת חליל במדבר. בתנועות חדות אני זז בתוכה, מרגיש את כולי דרוך, יש רגע כזה בו הזין עומד לבקוע, רגע שבו התנועה הופכת חדה ודורשת. היא רועדת תחתי. שפריץ חם ממלא אותה, עוד תנועה קטנה אחרונה תנועה שכולה עונג, עמוק. כשהיא צוחקת לידי במיטה, אני לרגע אחד שלם לא עוד רסיסי אדם, הבדידות המרירה לרגע נעלמת במורד זכרונות גופה.
אני לא יכולה לנתק את ההודעה ששורשרה, לכן אייבורי יקירי, אתה מוזמן להעתיק את ההודעה שלך שוב לכאן. ובהזדמנות חגיגית זו (וגם אפשר לומר לשם פיצוי
) משרשרת/מקפיצה לכאן משהו אחר שלך, שמשום מה לא קיבל את תשומת הלב הראויה לו!
