חוסר הערכה, צרות עין, רוע לב- או
אולי הצדק איתן? הסיפור הוא בן כמעט שנה, ומזמן רציתי לשתף אתכם בו, כיוון שפשוט נפגעתי באופן אישי. לפני כמעט שנה הקמנו, חיים ואני, את הפורום הזה, שהחל את דרכו כקומונה שפתחתי. בספריה בה עבדתי עברו התלחששויות, שהגיעו גם לאזניי, שהתקוממו על העובדה שמישהי שהיא בסה"כ סטודנטית "העיזה" להקים פורום. כלומר- מה פתאום אני מתיימרת לתת עצות לגדולים וחכמים ממני? (כאילו שזה מה שאי פעם התיימרתי לעשות) וחוץ מזה, טענו ההתלחששויות, הפורום בטח ישמש סתם מקום לרכילויות והשמצות של מורים, ולהעתקת שיעורי בית בין תלמידי הספרנות. נפגעתי אז מאוד מהתגובות האלה. ציפיתי להערכה על העובדה, שמישהי כ"כ אוהבת את העבודה, עד שהיא ממשיכה להתעסק בה גם בשעות הפנאי. ציפיתי לגאוות יחידה בנוסח "וואו, סטודנטית משלנו היא זו שיזמה את הרעיון." בטח ובוודאי שלא ציפיתי לתגובה כזאת. אז מה דעתכם
מה עומד מאחורי התגובות הללו? רוע לב? צרות עין? טינה אישית? או אולי- ואם מישהו חושב כך, אני אבין- אולי יש משהו בדברים האלה? מה דעתכם?
אולי הצדק איתן? הסיפור הוא בן כמעט שנה, ומזמן רציתי לשתף אתכם בו, כיוון שפשוט נפגעתי באופן אישי. לפני כמעט שנה הקמנו, חיים ואני, את הפורום הזה, שהחל את דרכו כקומונה שפתחתי. בספריה בה עבדתי עברו התלחששויות, שהגיעו גם לאזניי, שהתקוממו על העובדה שמישהי שהיא בסה"כ סטודנטית "העיזה" להקים פורום. כלומר- מה פתאום אני מתיימרת לתת עצות לגדולים וחכמים ממני? (כאילו שזה מה שאי פעם התיימרתי לעשות) וחוץ מזה, טענו ההתלחששויות, הפורום בטח ישמש סתם מקום לרכילויות והשמצות של מורים, ולהעתקת שיעורי בית בין תלמידי הספרנות. נפגעתי אז מאוד מהתגובות האלה. ציפיתי להערכה על העובדה, שמישהי כ"כ אוהבת את העבודה, עד שהיא ממשיכה להתעסק בה גם בשעות הפנאי. ציפיתי לגאוות יחידה בנוסח "וואו, סטודנטית משלנו היא זו שיזמה את הרעיון." בטח ובוודאי שלא ציפיתי לתגובה כזאת. אז מה דעתכם