חוסר אונים טוטאלי
New member
חוסר אמון בזוגיות
אז כן.. היו לי בעיות אמון בגברים באופן כללי שנבעו מדברים שעברתי / חוויתי בחיי (כמו כולם, לא?) אבל בבן זוגי הנוכחי [בעלי] מזה מספר שנים, בטחתי מההתחלה, האמנתי בו וסמכתי עליו. הבעיות החלו כשהוא עשה הרבה דברים, שזה נראה כאילו לא היה מודע אליהם ולא נעשו מכוונת תחילה, שמאוד ערערו את הבטחון העצמי שלי וגמרו לדרכינו, לא פעם, כמעט ולהפרד. הדברים האלו מסתכמים בקצרה ב"שקרים לבנים" בכל הנוגע לכסף, עוד "עיגולי פינות" בקשר לדברים מחיי היומיום - למשל, במה עבד (ממש לא מעניין אותי), איזה אופנוע היה לו (גם לא מעניין) וכל מיני דברים שקשורים לעבר. לקח לי המון המון זמן להשלים עם העבר הרומנטי שלו- אבל גם זה קרה בסופו של דבר והעבר אחרי הכל הוא רק עבר. שמחתי שאני עם אדם מנוסה שהחליט לחפש את פינת האלוהים שלו והשקט שלו ולהשתקע (גם לי זה קרה). הדבר שהכי מציק לי זה שהוא תמיד בודק את הגבולות שלו. הוא ''מתחיל'' עם בנות וירטואלית באינטרנט וגם בעבודה וכו'. הרבה מהן ממש מכוערות יסלחו לי, בלי טיפת שכל, ושרלולות לא קטנות. זה מגעיל אותי שהוא בכלל מסתכל על כאלו. לא שבגידה זה משהו מוצדק כן, אבל במקום להעלות לי את הבטחון, הוא מטפח יופי טופי את הבטחון שלהן, ואת האגו שלו בכך שהן מגיבות לו. בשנים שלנו יחד, לא פעם היה פיצוץ לגבי זה, אלא לפחות 10 פעמים. איתי מתחילים כל הזמן וזה גורם לי לסלידה של ממש. רק מההערות שלו אני מתרגשת. מקרה שעשה לאחרונה וממש מערער אותי, זה שהוא וחבר שלו ניסו ''להשיג'' טלפון של מישהי, בזמן שהוא מנסה הוא הודיע לי שמעכשיו-לעכשיו קבעו לו ישיבה בעבודה. הבחור דיי התגנדר, אפילו בשבילי הוא לא מתלבש ככה, אמר לי שהוא יוצא. כשנפלו כל האסימונים התקשרתי אליו ממש זועמת. הוא לא ענה לי קרוב לשעתיים וחצי, וכשכבר ענה לי התפרצתי עליו בצורה זוועתית (מודה). התקשרתי לחבר שהיה אמור להיות איתו, והחבר היה בכלל בבית, היה לי גם ככה נושא לשאול אותו לגביו ולכן זה לא נראה כאילו התקשרתי אליו לשאול אם הוא עם בן הזוג שלי. כשהוא חזר הוא אמר לי שרצה ללכת לשאוף אוויר ולצאת קצת מהבית, שכן יש לנו דיי הרבה על הראש כרגע. אבל זה מציק לי מאוד העובדה שהוא שיקר!! אמר שאם הייתי יודעת שהוא רוצה לצאת להתאוורר הייתי מגיבה בצורה שלילית- וזה ממש לא נכון שכן מעולם לא הגבתי בצורה שלילית. אני לא רואה את החיים שלי ממשיכים בכלל בלעדיו (ולא זה לא סתם משפט, אז תגיבו על הכל פרט לשורה הזו). מציק לי שהוא שיקר. מציק מאוד. כי אם שיקר לגבי שטות שכזו מה עם הדברים ה"גדולים יותר" ? לא יודעת איך אוכל להאמין לו כשבאמת תהיה לו ישיבה בעבודה (ויש לו כל כמה חודשים). לא יודעת למה מלכתחילה לא היה ישיר איתי. כל פעם שהוא עושה דבר שמערער אותי אני שואלת אותו איך היה מגיב אם אני הייתי עושה את זה. הוא מפנים לכמה חודשים, ושוב פעם עושה שטויות. בקיצור, הבטחון העצמי שלי מבחינה אישיותית, רגשית, חיצונית, פסיכולוגית - הנמיך יותר ממפלס הכנרת. הייתם מציעים טיפול פסיכולוגי משותף או טיפול זוגי שיעזור לשנינו להבין טוב יותר את הבעיות של השני? זה הכיוון שאני חושבת עליו כרגע.. מצד שני, זה אומר שכל כמה חודשים נצטרך ללכת לאחד שירענן לו את הזכרון ?
אז כן.. היו לי בעיות אמון בגברים באופן כללי שנבעו מדברים שעברתי / חוויתי בחיי (כמו כולם, לא?) אבל בבן זוגי הנוכחי [בעלי] מזה מספר שנים, בטחתי מההתחלה, האמנתי בו וסמכתי עליו. הבעיות החלו כשהוא עשה הרבה דברים, שזה נראה כאילו לא היה מודע אליהם ולא נעשו מכוונת תחילה, שמאוד ערערו את הבטחון העצמי שלי וגמרו לדרכינו, לא פעם, כמעט ולהפרד. הדברים האלו מסתכמים בקצרה ב"שקרים לבנים" בכל הנוגע לכסף, עוד "עיגולי פינות" בקשר לדברים מחיי היומיום - למשל, במה עבד (ממש לא מעניין אותי), איזה אופנוע היה לו (גם לא מעניין) וכל מיני דברים שקשורים לעבר. לקח לי המון המון זמן להשלים עם העבר הרומנטי שלו- אבל גם זה קרה בסופו של דבר והעבר אחרי הכל הוא רק עבר. שמחתי שאני עם אדם מנוסה שהחליט לחפש את פינת האלוהים שלו והשקט שלו ולהשתקע (גם לי זה קרה). הדבר שהכי מציק לי זה שהוא תמיד בודק את הגבולות שלו. הוא ''מתחיל'' עם בנות וירטואלית באינטרנט וגם בעבודה וכו'. הרבה מהן ממש מכוערות יסלחו לי, בלי טיפת שכל, ושרלולות לא קטנות. זה מגעיל אותי שהוא בכלל מסתכל על כאלו. לא שבגידה זה משהו מוצדק כן, אבל במקום להעלות לי את הבטחון, הוא מטפח יופי טופי את הבטחון שלהן, ואת האגו שלו בכך שהן מגיבות לו. בשנים שלנו יחד, לא פעם היה פיצוץ לגבי זה, אלא לפחות 10 פעמים. איתי מתחילים כל הזמן וזה גורם לי לסלידה של ממש. רק מההערות שלו אני מתרגשת. מקרה שעשה לאחרונה וממש מערער אותי, זה שהוא וחבר שלו ניסו ''להשיג'' טלפון של מישהי, בזמן שהוא מנסה הוא הודיע לי שמעכשיו-לעכשיו קבעו לו ישיבה בעבודה. הבחור דיי התגנדר, אפילו בשבילי הוא לא מתלבש ככה, אמר לי שהוא יוצא. כשנפלו כל האסימונים התקשרתי אליו ממש זועמת. הוא לא ענה לי קרוב לשעתיים וחצי, וכשכבר ענה לי התפרצתי עליו בצורה זוועתית (מודה). התקשרתי לחבר שהיה אמור להיות איתו, והחבר היה בכלל בבית, היה לי גם ככה נושא לשאול אותו לגביו ולכן זה לא נראה כאילו התקשרתי אליו לשאול אם הוא עם בן הזוג שלי. כשהוא חזר הוא אמר לי שרצה ללכת לשאוף אוויר ולצאת קצת מהבית, שכן יש לנו דיי הרבה על הראש כרגע. אבל זה מציק לי מאוד העובדה שהוא שיקר!! אמר שאם הייתי יודעת שהוא רוצה לצאת להתאוורר הייתי מגיבה בצורה שלילית- וזה ממש לא נכון שכן מעולם לא הגבתי בצורה שלילית. אני לא רואה את החיים שלי ממשיכים בכלל בלעדיו (ולא זה לא סתם משפט, אז תגיבו על הכל פרט לשורה הזו). מציק לי שהוא שיקר. מציק מאוד. כי אם שיקר לגבי שטות שכזו מה עם הדברים ה"גדולים יותר" ? לא יודעת איך אוכל להאמין לו כשבאמת תהיה לו ישיבה בעבודה (ויש לו כל כמה חודשים). לא יודעת למה מלכתחילה לא היה ישיר איתי. כל פעם שהוא עושה דבר שמערער אותי אני שואלת אותו איך היה מגיב אם אני הייתי עושה את זה. הוא מפנים לכמה חודשים, ושוב פעם עושה שטויות. בקיצור, הבטחון העצמי שלי מבחינה אישיותית, רגשית, חיצונית, פסיכולוגית - הנמיך יותר ממפלס הכנרת. הייתם מציעים טיפול פסיכולוגי משותף או טיפול זוגי שיעזור לשנינו להבין טוב יותר את הבעיות של השני? זה הכיוון שאני חושבת עליו כרגע.. מצד שני, זה אומר שכל כמה חודשים נצטרך ללכת לאחד שירענן לו את הזכרון ?