חוסר אונים...

[a n a t i 3 3]

../images/Emo45.gif

 

[shemesh22]

../images/Emo127.gif זה שהילד מוציא החוצה

ולא שומר וצובר כעסים בפנים, זה נהדר, זה משחרר אותו למרות הקושי שלך להכיל זה עדיף ממקרה הפוך לטווח הארוך. יודעת כמה ההכלה ולעיתים חוסר האונים שלנו והכעס על עצמינו כשלא תמיד מצליחים להכיל, יכול לתסכל.... גם אני הייתי ממליצה על עזרה מקצועית כלשהי להוצאת האגרסיות, לא בהכרח חייב להיות טיפול פסיכולוגי, אפשר אפילו לחשוב על תראפיה בכל מיני תחומים המעניינים אותו שיתנו לו עוד דרך להוציא (אומנות, מוסיקה, ספורט). המשיכי לחבק ולחבק ושוב לחבק...

 

[TrueColors]

זה העניין

שזה באמת לא חשוב מה אגיד ואיך, כמה כנה אהיה, כמה אנסה להבין, כמה אתן, בחוויה שלו חייו נידונו לכאב ואומללות. בחוויה שלו אין שליטה על מה שקורה לו. ואת צודקת, אני כל-כך רוצה שיהיה לו טוב, שלא יכעס, שיראה את החוסן שלו, ואת היופי שמעבר...במצב בו הוא נתון הוא פשוט אינו מסוגל, ובאמת קשה לי לראות אותו עובר את זה (אולי מהמקום בו רגשות האשמה שלי מדברים). אני מאוד מעריכה את הרכות שלך בכתיבה, זה כשלעצמו עוזר.

 

[TrueColors]

אופס...

האמת, גם אותך אני אוהבת לקרוא. תודה

 

[d a n i e l s 5]

תודה

 

[לימונ דה]

אהבתי את חתימתך ../images/Emo13.gif

 

[TrueColors]

אפרופו חתימה...

בהקשר לנושא שהעלתי, בדיוק שמתי לב שבעצם זה מה שחסר לבני: הוא חושב, אומר (בימינו), אבל הוא אינו יכול לעשות דבר בנידון, ומכאן חוסר האושר...

 

[Ima Adama]

יכולה רק לנחם אותך על יכולתו

להוציא את הדברים בצורה כל כך ברורה וחדה, בעיניי זה הרבה יותר בריא מההדחקות השונות והמשונות... אנחנו אלה שהתגרשו והתפכחו וה"חלום", יש לנו את ההזדמנות להסביר לילדים שלנו שהחיים הם לא בדיוק פיקניק ושיש רצוי ומצוי. כי האופציה למלא את מישאלתו תהיה כרוכה בהקרבת קורבן שהם חייכם ההורים. זו ההזדמנות להבהיר לו שמחד את מבינה אותו, את הכאב והצער והרצון שלו, אבל לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור בחיים... ועם הדברים האלה אנחנו אמורים ללמוד לחיות. זו ההזדמנות להסביר לו שכשאוהבים את אימא (או כל אדם אחר) הכי חשוב שהוא יהיה חופשי לבחור לחיות את חייו תוך כדי כבוד והערכה לאהובים ורצונותיהם. אני מאמינה שאם היו מחנכים אותנו שכאב וצער הם חלק מהחיים, היינו בוודאי בני אדם שלמים יותר עם עצמנו.