nihilharpier,התחושה שלי היא שאת כבר רק בגיל
22,משדרת בדברייך,תחושות חזקות של שחיקה.שמשמעותה,תסכול מהפער שנוצר בין הציפיות לבין מימושן. בדרך כלל זה לוקח שנים,של התמודדות עם קשיי היום יום,תוך כדי תסכולים חוזרים ומצטברים במהלך השנים. את התחתנת בגיל 18,בכדי לברוח מקרקע הקיום שלך,יש לך כרגע ילד בן שנתיים,ואת חשה פספוס במערכת היחסים שלך עם בעלך.דומה שאת מהר מדי מנסה לזרוק ולהפטר מכל מה שהביא אותך עד הלום,וממצבך הנוכחי בלא שניסית אפילו לעשות משהוא בכדי לשדרג,לשנות את התחושות הקשות שתארת שמציפות אותך.את חייבת להבין שהן,התחושות האלה,לא יעלמו במידה והמשפחה שלך תתפרק.להפך,תחושי הרבה יותר מתוסכלת וחסרת אונים.ברוב המקרים,מערכת יחסים כזו בין שני בני זוג,חייבת לכוון אותם לכיוון של טיפול משפחתי/זוגי.בתנאי שיש באיזה שהוא מקום שריד של האהבה הדדית.טיפול כזה,יכול גם לחשוף לאו דווקא את הבעיות האמיתיות המצפות לפתרון,אלא את הכוחות והמשאבים החיוביים שיש לך/בך שאינך מודעת להם לפי שעה.גיל 22,הוא מוקדם מדי בכדי להרים ידיים,לזרום בכורח המציאות לשום כיוון ,בתחושות של חוסר יכולת,חוסר אונים.אם לא תעשי משהוא עם התחושות שלך,לכיוון של שינוי,והעצמה אישית,באמת לא יקרה כלום,ואז תשקעי בים של רחמים לא רק על בעלך ובנך,אלא בעיקר כלפי עצמך.כך תממשי את את התחושה שאת בנאליתחסרת כישרון,או לא מסוגלת להגיע להגשמה עצמית.וזה,על סמך העיקרון של נבואה המגשימה את עצמה.
