גם אני חושבת כך
ואולם עצם העובדה שנער בן 15 גר אצלי בבית, ונתמך על ידי במאה אחוזים, ויכול לתרום הרבה, אבל מוצא לנכון (מסיבות מובנות לגמרי) לנום את שנת הדב שלו, במקום לסדר, לשחק במחשב, במקום לשמור לחמש דקות על אחיו, לשטוף רק את הכלים שלו ולא לגעת בשום כלים של אפף אחד אחר(איסטניס) מטמטמם אותי. להעיר לו על כל דבר? זה רק גורם למתחים. לבלום את הפה כל הזמן? זה מאגר של זעם שמתפרץ בצורה לא נעימה. אם הוא היה מבוגר ממש שגר איתי בבית, הייתי מצפה לשותפות מלאה - כמו שהיה בדירה של השירות לאומי (אם כי גם שם לא חסרו מריבות). אבל בהתחשב בכך שאני בעצמי זוכרת את העייפות האינסופית של גיל ההתבגרות, ואני כן מצפה איתו למערכת יחסים ארוכת טווח (להבדיל מבנות השירות שהיו איתי בדירה ולא סבלתי), אז זה הרבה יותר קשה.
