Jony Jerusalem
New member
חומר למחשבה
כולם חושבים שאני חזק, שאני גיבור, שאני אמיץ אבל בעצם לא, זה ממש לא כך, אני בשר ודם, אני חלק מהעולם ובעצם אולי יותר שברירי מאשר אני אפילו חושב. בימים האחרונים אני מסתובב וחושב לעצמי, מדוע בעצם אני צריך לחיות, בשביל מה ואין לי תשובה חד משמעית בנושא. בשביל מה. לפני שנתיים גיליתי שאני חולה במחלת האיידס, תקופה קשה לכל הדעות, משפחה תומכת ואוהבת, ובעצם כל מי שהיה איתי תמך בי (כל מי שידע). בהתחלה הייתה לי תקופה של עליה מטאורית, הכל הסתדר לי בחיים, יצאתי מהארון, הכרתי המון אנשים, פתחתי פורום בתפוז, עזרתי לאנשים רבים, הקמתי אתר בנושא איידס ובעצם עולם שלם של עשייה. לפני שנה גם הכרתי בחור מקסים ויש לי כיום בן זוג. אבל בשבועות האחרונים מתחילה לחלחל בי המחשבה, בעצם בשביל מה לחיות, הרי עשיתי את כל אשר רציתי לעשות מצד אחד, קצב החיים שלי האט בזמן האחרון, יותר עצבים ולחצים, לא מוצא מקום עבודה מסודר (עובד אצל אבא שלי כרגע כברירת מחדל) משרת את כל בני המשפחה ואם לא עושה משהו אז באים אלי בטענות שאני הוא האדם שלא בסדר במשפחה וכל הזמן לכל בני המשפחה טענות כנגדי, משום מה הקשר עם הרבה חברים הצטמצם וכל אחד פנה בצורה כזו או אחרת לדרכו, אני חי על משכורת שאבי נותן לי ואני מרגיש כמו שעושים לי חסד,ובעצם נראה לי שאני כל מה שאני חי היום הוא על חסד של אחרים. האמת, שיש ימים שאני קם בבוקר או יותר נכון הולך לישון בערב, וחושב , למה שאני אקום בבוקר, למה שאני אחיה, בשביל מה. ובעצם כך חולף עוד יום ועוד יום. בימים האחרונים כל כך הייתי נסער, באתי לכנס של סהר תמיכה בתפוז, כמנהל פורום, באתי ביום שהייתי כולי במחשבה, הנה היום שלי לחסל את עצמי, הסתובבי חסר מנוחה ובעצם הכנס קצת עורר אותי, כן. עורר מאד. הבנתי שאני עושה המון בשביל אחרים, אבל בשבילי איש לא עושה דבר, נכון שיש לי בן זוג, נכון שיש לי משפחה תומכת אבל אני בודד. בימים האחרונים זה הגיע למצב שאפילו עם אנשי תפוז , רובם ככולם התחלתי להסתכסך והגעתי למצב שבו רציתי והגשתי מכתב התפטרות מניהול פורום איידס בתפוז, הרופא שאיתו אני עובד פנה אלי בפניה נרגשת שאשאר ולא אעזוב, בלילה קיבלתי טלפון אס או אס מנציגי הועד למלחמה באיידס אנחנו צריכים עזרה, ואני כבר לא יודע מי באמת צריך עזרה. כל מי שאמר את זה או אני. אני אולי הייתי כל התקופה האחרונה גיבור, גיבור מקומי, אבל בתוכי אני שברירי וקרוע, כל יום שעובר נראה מבחינתי נצח, כל יום עובר שאני חושב בעצם למה אני חי, כל יום שעובר אני מתחיל לחשוב, למה אני עושה כל כך הרבה דברים למען אחרים, כל יום שעובר נותן לי את המחשבה , הגיע הזמן לעשות סוף לכל הדברים. לעבור לעולם אחר שאני לא יודע שאם הוא טוב , אבל העובדה, איש לא חזר משם. במחלקת האיידס בירושלים יש עובדת סוציאלית נפלאה שעזרה לי עד היום אבל האמת כרגע אני לא רוצה לשתף אותה בזה, כן לא רוצה. מה יגידו לי, מה שאמרו לי בעבר, הוא עלה מטאורית ועכשיו באה הנפילה. האמת, אולי זה נכון. אבל אני לא בנפילה. אני בהידרדרות טוטאלית. כן בינתיים אני חי, אבל לא יודע מה יוליד יום ומה תוליד שעה. למדתי בימי העיון של סהר מה צריך לכתוב ומה לא שמישהו יתעורר לו נקודה אדומה ולכן אכוון את כתיבתי בהתאם שלא תידלק נורה זו. ימים קשים עוברים עלי, לא פשוט לחיות עם איידס למרות שאני מנסה להדחיק את המחלה אבל גיבור גדול אולי אני נראה למראית עיין אבל בתוך תוכי אני אדם רגיש, שבור, שבוז וקרוע שאיש לא רואה את זה. תודה על ההקשבה, ג'וני, מנהל פורום איידס
כולם חושבים שאני חזק, שאני גיבור, שאני אמיץ אבל בעצם לא, זה ממש לא כך, אני בשר ודם, אני חלק מהעולם ובעצם אולי יותר שברירי מאשר אני אפילו חושב. בימים האחרונים אני מסתובב וחושב לעצמי, מדוע בעצם אני צריך לחיות, בשביל מה ואין לי תשובה חד משמעית בנושא. בשביל מה. לפני שנתיים גיליתי שאני חולה במחלת האיידס, תקופה קשה לכל הדעות, משפחה תומכת ואוהבת, ובעצם כל מי שהיה איתי תמך בי (כל מי שידע). בהתחלה הייתה לי תקופה של עליה מטאורית, הכל הסתדר לי בחיים, יצאתי מהארון, הכרתי המון אנשים, פתחתי פורום בתפוז, עזרתי לאנשים רבים, הקמתי אתר בנושא איידס ובעצם עולם שלם של עשייה. לפני שנה גם הכרתי בחור מקסים ויש לי כיום בן זוג. אבל בשבועות האחרונים מתחילה לחלחל בי המחשבה, בעצם בשביל מה לחיות, הרי עשיתי את כל אשר רציתי לעשות מצד אחד, קצב החיים שלי האט בזמן האחרון, יותר עצבים ולחצים, לא מוצא מקום עבודה מסודר (עובד אצל אבא שלי כרגע כברירת מחדל) משרת את כל בני המשפחה ואם לא עושה משהו אז באים אלי בטענות שאני הוא האדם שלא בסדר במשפחה וכל הזמן לכל בני המשפחה טענות כנגדי, משום מה הקשר עם הרבה חברים הצטמצם וכל אחד פנה בצורה כזו או אחרת לדרכו, אני חי על משכורת שאבי נותן לי ואני מרגיש כמו שעושים לי חסד,ובעצם נראה לי שאני כל מה שאני חי היום הוא על חסד של אחרים. האמת, שיש ימים שאני קם בבוקר או יותר נכון הולך לישון בערב, וחושב , למה שאני אקום בבוקר, למה שאני אחיה, בשביל מה. ובעצם כך חולף עוד יום ועוד יום. בימים האחרונים כל כך הייתי נסער, באתי לכנס של סהר תמיכה בתפוז, כמנהל פורום, באתי ביום שהייתי כולי במחשבה, הנה היום שלי לחסל את עצמי, הסתובבי חסר מנוחה ובעצם הכנס קצת עורר אותי, כן. עורר מאד. הבנתי שאני עושה המון בשביל אחרים, אבל בשבילי איש לא עושה דבר, נכון שיש לי בן זוג, נכון שיש לי משפחה תומכת אבל אני בודד. בימים האחרונים זה הגיע למצב שאפילו עם אנשי תפוז , רובם ככולם התחלתי להסתכסך והגעתי למצב שבו רציתי והגשתי מכתב התפטרות מניהול פורום איידס בתפוז, הרופא שאיתו אני עובד פנה אלי בפניה נרגשת שאשאר ולא אעזוב, בלילה קיבלתי טלפון אס או אס מנציגי הועד למלחמה באיידס אנחנו צריכים עזרה, ואני כבר לא יודע מי באמת צריך עזרה. כל מי שאמר את זה או אני. אני אולי הייתי כל התקופה האחרונה גיבור, גיבור מקומי, אבל בתוכי אני שברירי וקרוע, כל יום שעובר נראה מבחינתי נצח, כל יום עובר שאני חושב בעצם למה אני חי, כל יום שעובר אני מתחיל לחשוב, למה אני עושה כל כך הרבה דברים למען אחרים, כל יום שעובר נותן לי את המחשבה , הגיע הזמן לעשות סוף לכל הדברים. לעבור לעולם אחר שאני לא יודע שאם הוא טוב , אבל העובדה, איש לא חזר משם. במחלקת האיידס בירושלים יש עובדת סוציאלית נפלאה שעזרה לי עד היום אבל האמת כרגע אני לא רוצה לשתף אותה בזה, כן לא רוצה. מה יגידו לי, מה שאמרו לי בעבר, הוא עלה מטאורית ועכשיו באה הנפילה. האמת, אולי זה נכון. אבל אני לא בנפילה. אני בהידרדרות טוטאלית. כן בינתיים אני חי, אבל לא יודע מה יוליד יום ומה תוליד שעה. למדתי בימי העיון של סהר מה צריך לכתוב ומה לא שמישהו יתעורר לו נקודה אדומה ולכן אכוון את כתיבתי בהתאם שלא תידלק נורה זו. ימים קשים עוברים עלי, לא פשוט לחיות עם איידס למרות שאני מנסה להדחיק את המחלה אבל גיבור גדול אולי אני נראה למראית עיין אבל בתוך תוכי אני אדם רגיש, שבור, שבוז וקרוע שאיש לא רואה את זה. תודה על ההקשבה, ג'וני, מנהל פורום איידס
