ו..עכשיו אנקדוטה...
בימים של אז.... כשעוד ניהלנו את עסקינו עם סוחרי העיר העתיקה בירושלים, היינו נוהגים לרדת מידי פעם אל השוק, לחפש רעיונות חדשים או לקחת את בדי דמשק, תבליני המזרח, והחרסינה המצוירת. כשהיה צריך לגשת אל סוחר שלא בקי היה בעברית, או כשהמשא היה כבד, ובעיקר כי לא תמיד היתה הרגשה של בטחון, הייתי מצרפת אלי את ראש הצוות של העובדים הערבים, שעבדו יחד איתי בחברה. היינו מתחילים לדלג במדרגות השוק, ו...אני כהרגלה של אמא, המחפשת תמיד את הזאטוט, הייתי תרה אחריו בעיני... והזאטוט - 180 ס"מ, רחב כהר, מתאבק מקצועי אף פעם לא היה בנמצא. יום אחד הגיעו העצבים לפה ושאלתי - תגיד למה אתה אף פעם לא הולך לידי, לתת לי הרגשה ששום דבר לא יקרה? הסתכל עלי במבט של ילד דביל, ואמר: - שיגידו שאני משת"פ? השתגעת? - שיגידו שאני הולך ליד האשה ולא לפניה? - שילגלגו עלי? - אז מה אם את המנהלת? ...משם למדתי שלא תמיד אפשר ללכת ליד מיכאללה, לא מקללת בקול רם