תלתן אירי ירוק
New member
חולמני
אני? אני טיפוס חולמני, אני. שום דבר אצלי לא פשוט. אני לא ``סתם`` שותה תה ומוסיף עוד כפית סוכר. ברגע שארומת התה פוגעת בחושי, אני מפליג למחוזות אחרים. לאנגליה הויקטוריאנית, בשלהי המאה ה-18אני מוצא את עצמי בלב אחוזה כפרית, סלון רחב ידיים, נשים בשמלות מלמלה ומניפות. גברים עם גינונים ועניבות משי. ילדים רצים בחליפות מלחים, ריח פרחים ונברשות מזכוכית משובחת. תה מוגש בכלי חרסינה עתיקים, מעט חלב קוביית סוכר. כלי ההגשה כסופים הם. ובידי מפית בד, לאיסוף הפירורים. נסיעה באוטבוס היא דבר מורכב עבורי. למה? כי אני, אני, טיפוס חולמני אני. תוך שניות אני בלב כרכרה, רתומה לסוסי השחורים שנושאים אותי לאן שרק אחפוץ. הכרכרה עשויה מעץ אלון משובח, משוכה בלכה מבריקה, מעוטרת בפיתוחי פליז. אני יושב על ספסל מרופד בקטיפה אדומה, לראשי מגבעת ארוכה ועל ברכי שמיכת צמר משובצת. גנרל חורף אוחז בכל ודובק בעצים החולפים, פתיתי שלג אל כל עבר נישאים. טיול בפארק? או ידידי זה מורכב, אני לא סתם מטייל, אני רוכב על פיל הודי גדול, אחד מתוך שירה ארוכה. הנה נכנסנו ללב היער, לא! זה אינו יער, כי אם ג`ונגל דחוס. קולות של ציפורים שמעולם לא פגשתי, ריח הטחב באויר והלחות שדבקה לעורי. הנה עקץ אותי יתוש, קול רעמת הטיגריסים באופק, נחש מזדחל על עץ אדיר מימדים. חבורת קופיפים מקפצת בין עצים. מדריך הקבוצה צועק בשפה לא מוכרת ואני גומע כל טיפה. הלכתי לשלוח מכתב בסניף הדואר ודבר מוזר קרה. בזמן ההמתנה, פתאום נשמעה צפירה. קטר שגמע מרחקים, נושא בקרבו מכתב מאהובה אבודה. הקטר קצת פצוע, מדוע? שבט הסיו ניסה לעצור אותו מלפלח את האדמה. חץ תקוע באחד הקרונות. בקצהו, נוצה מציפור שאת חייה איבדה. והנה הגיע המכתב, הנייר מחוספס החותם היה נר, אותיות דיו מסתלסלות, המכתב נושא ריח קל של יסמין ושל אזדרכת, אהובתי כותבת לי כי, געגועים הציפו את ליבה. ארוחת חג? אווווו זה דבר מורכב, אנחנו לא סתם יושבים לנו ומחכים. מלצרים מגיחים, חנוטים בחליפות. מגישים פסיונים ממולאים בדומדמניות יער שחורות. יין אלזס-לורייני זורם, כאילו אין מחר. דג החרב עדין ובא להחליפו, חזירון בר שנפל קורבן לכלבי ציד. קציפת חרובים, תפיחת כרובית, אניס מהול בכמהין, קריסטל בוהק, קולות של אושר, הנרות ינצנצו לעד. בית קפה? זה מורכב, זה מורכב! אני בעצם בלב לבו של בית מרזח ששוכן, לרגלי מגדלור זקן. קולות של מלחים ששבו מארצות אבודות, ממלאים את האולם. נשים עם מבט מצועף ישובות, ממתינות לאהובים רחוקים. הנה צחוק מתגלגל של גילופין ומתחילה לה קטטה, היא תחלוף עוד מעט, הכל יחזור להיות כשורה. שמיעת שיר? זה לא פשוט, התוים מקיפים אותי, חודרים אל בסיס הויתי. פתאום אני על גבעה מוריקה, סובב סביב עצמי. פעמוני כנסיה מצלצלים. ילדי כפר במרדף אחר חתול מיילל. נקישות נעליים על רחוב משובץ באבנים. וצעקת אם שקוראת לילדה. קריאת תרנגול מבשרת את הבוקר והמולת אנשים, קול בציעת כיכר לחם, ושמיעת המים העוזבים את הדלי ועל אמא אדמה נשפכים. תמונה? אני מייד מוצא עצמי בוהה, הכתום נטרף בכחול, ניצוצות של צהוב יוקד ממלא חללים. פסי שנהב מלמטה אל על נמתחים, משיכת מכחול בורוד בוהק. טיפטופי סגול לוונדרי. נקודות של צחור, ברקיע פניני איזמרד שובה,צדפות אדומות, על חול חום מאפיר וים שקוף את גופי מכסה. ריקוד? אני לא סתם רוקד, מייד אני ברחובות ריו דה ז`נרו בעת הקרנבל. דחוס פה, לחוץ. כולם שמחים קולות תופים מרעימים לי את הדופק, גופי מתמסר, הסמבה שולטת בי. רגלי ניתקות ממני ומתחילות במחול משוגע. חושי מתכהים, הכל נטרף. אני נופל לארץ ומתנשף. גשם טרופי מתחיל לו לדלוף, בגדי נדבקים לגופי. הכל כל כך ססגוני, כל כך שובה. אני לא אני, וזה אפילו במעט, לי לא משנה. ולמה? למה, אני לכם כל זאת מספר? כי אני, אני, טיפוס חולמני, אני.
אני? אני טיפוס חולמני, אני. שום דבר אצלי לא פשוט. אני לא ``סתם`` שותה תה ומוסיף עוד כפית סוכר. ברגע שארומת התה פוגעת בחושי, אני מפליג למחוזות אחרים. לאנגליה הויקטוריאנית, בשלהי המאה ה-18אני מוצא את עצמי בלב אחוזה כפרית, סלון רחב ידיים, נשים בשמלות מלמלה ומניפות. גברים עם גינונים ועניבות משי. ילדים רצים בחליפות מלחים, ריח פרחים ונברשות מזכוכית משובחת. תה מוגש בכלי חרסינה עתיקים, מעט חלב קוביית סוכר. כלי ההגשה כסופים הם. ובידי מפית בד, לאיסוף הפירורים. נסיעה באוטבוס היא דבר מורכב עבורי. למה? כי אני, אני, טיפוס חולמני אני. תוך שניות אני בלב כרכרה, רתומה לסוסי השחורים שנושאים אותי לאן שרק אחפוץ. הכרכרה עשויה מעץ אלון משובח, משוכה בלכה מבריקה, מעוטרת בפיתוחי פליז. אני יושב על ספסל מרופד בקטיפה אדומה, לראשי מגבעת ארוכה ועל ברכי שמיכת צמר משובצת. גנרל חורף אוחז בכל ודובק בעצים החולפים, פתיתי שלג אל כל עבר נישאים. טיול בפארק? או ידידי זה מורכב, אני לא סתם מטייל, אני רוכב על פיל הודי גדול, אחד מתוך שירה ארוכה. הנה נכנסנו ללב היער, לא! זה אינו יער, כי אם ג`ונגל דחוס. קולות של ציפורים שמעולם לא פגשתי, ריח הטחב באויר והלחות שדבקה לעורי. הנה עקץ אותי יתוש, קול רעמת הטיגריסים באופק, נחש מזדחל על עץ אדיר מימדים. חבורת קופיפים מקפצת בין עצים. מדריך הקבוצה צועק בשפה לא מוכרת ואני גומע כל טיפה. הלכתי לשלוח מכתב בסניף הדואר ודבר מוזר קרה. בזמן ההמתנה, פתאום נשמעה צפירה. קטר שגמע מרחקים, נושא בקרבו מכתב מאהובה אבודה. הקטר קצת פצוע, מדוע? שבט הסיו ניסה לעצור אותו מלפלח את האדמה. חץ תקוע באחד הקרונות. בקצהו, נוצה מציפור שאת חייה איבדה. והנה הגיע המכתב, הנייר מחוספס החותם היה נר, אותיות דיו מסתלסלות, המכתב נושא ריח קל של יסמין ושל אזדרכת, אהובתי כותבת לי כי, געגועים הציפו את ליבה. ארוחת חג? אווווו זה דבר מורכב, אנחנו לא סתם יושבים לנו ומחכים. מלצרים מגיחים, חנוטים בחליפות. מגישים פסיונים ממולאים בדומדמניות יער שחורות. יין אלזס-לורייני זורם, כאילו אין מחר. דג החרב עדין ובא להחליפו, חזירון בר שנפל קורבן לכלבי ציד. קציפת חרובים, תפיחת כרובית, אניס מהול בכמהין, קריסטל בוהק, קולות של אושר, הנרות ינצנצו לעד. בית קפה? זה מורכב, זה מורכב! אני בעצם בלב לבו של בית מרזח ששוכן, לרגלי מגדלור זקן. קולות של מלחים ששבו מארצות אבודות, ממלאים את האולם. נשים עם מבט מצועף ישובות, ממתינות לאהובים רחוקים. הנה צחוק מתגלגל של גילופין ומתחילה לה קטטה, היא תחלוף עוד מעט, הכל יחזור להיות כשורה. שמיעת שיר? זה לא פשוט, התוים מקיפים אותי, חודרים אל בסיס הויתי. פתאום אני על גבעה מוריקה, סובב סביב עצמי. פעמוני כנסיה מצלצלים. ילדי כפר במרדף אחר חתול מיילל. נקישות נעליים על רחוב משובץ באבנים. וצעקת אם שקוראת לילדה. קריאת תרנגול מבשרת את הבוקר והמולת אנשים, קול בציעת כיכר לחם, ושמיעת המים העוזבים את הדלי ועל אמא אדמה נשפכים. תמונה? אני מייד מוצא עצמי בוהה, הכתום נטרף בכחול, ניצוצות של צהוב יוקד ממלא חללים. פסי שנהב מלמטה אל על נמתחים, משיכת מכחול בורוד בוהק. טיפטופי סגול לוונדרי. נקודות של צחור, ברקיע פניני איזמרד שובה,צדפות אדומות, על חול חום מאפיר וים שקוף את גופי מכסה. ריקוד? אני לא סתם רוקד, מייד אני ברחובות ריו דה ז`נרו בעת הקרנבל. דחוס פה, לחוץ. כולם שמחים קולות תופים מרעימים לי את הדופק, גופי מתמסר, הסמבה שולטת בי. רגלי ניתקות ממני ומתחילות במחול משוגע. חושי מתכהים, הכל נטרף. אני נופל לארץ ומתנשף. גשם טרופי מתחיל לו לדלוף, בגדי נדבקים לגופי. הכל כל כך ססגוני, כל כך שובה. אני לא אני, וזה אפילו במעט, לי לא משנה. ולמה? למה, אני לכם כל זאת מספר? כי אני, אני, טיפוס חולמני, אני.