חוות דעת On An Island
לפני שלושה ימים נחת אצלי האלבום החדש של גילמור, ובמסגרת שיעורי הבית שאני עושה לקראת ההופעה ברומא בעוד 13 ימים (חוץ מלספור את הדקות כמובן...) הדיסק לא עוזב אותי. שומע אותו ברכב, שומע במשרד, שומע ב MP3 תוך כדי הצעדה היומית....שומע את כל הסביבה הקרובה שלי צורחת עלי : "מספיק כבר עם הגילמור הזה ! שיגעת אותנו....!" וככל שהאזנתי לו יותר, תוך שימת לב לפרטים הקטנים, האפקטים שבין השירים, ההפקה המוסיקלית, כך חדרה לתודעתי התובנה שזה נשמע בדיוק כמו... אלבום חדש של פינק פלויד המאוחרת שאחרי פרישת ווטרס וממש לא נשמע כמו אלבום סולו שלישי של גילמור. האלבום שונה מאד משני אלבומי הסולו הקודמים שלו (שהאחרון שבהם יצא לפני כ 22 שנה). הייתי מגדיר את האלבום כהמשך ישיר ל DIVISION BELL מכל הבחינות, מה שאומר שחסידי ה DB יתמוגגו (כמוני) , ואלו שפחות אוהבים את ה DB עשויים לקבל את האלבום ברגשות מעורבים. אני אישית התאהבתי באלבום. אין בו אמירה חברתית נוקבת. אין בו כעס. אין טקסטים מרירים. שונה מאד מהדעתנות החד משמעית של ווטרס . האלבום הוא יצירה מוסיקלית מרגשת. צליל אקוסטי, מרגש ומהוקצע, כאשר הגיטרה של גילמור 'מתייפחת בעדינות', כמאמר המשורר. קטעים רבים באלבום פשוט מהפנטים. אין לי מילה מתאימה יותר. מאלבום סולו של גילמור, ניתן היה לצפות לדומיננטיות של הגיטרה גם על חשבון כלים אחרים, אבל האלבום הוא הפקה מוסיקלית תזמורתית המשלבת הרכב נגנים משובח ומגובש הכולל כלי נשיפה, מיתר וקלידים יחד עם הרמוניות קוליות מלאכיות . קטע מספר 5 Red Sky At Night הוא פלוידי לחלוטין כולל רקע קלידים מצמרר, וקטע מספר 7 Then I Close My Eyes מזכיר לי משהו מה DSOTM. קטע מספר 9 A Pocketful Of Stones , ואל תאשימו אותי בחילול הקודש, נשמע לי כמו High Hopes מודל 2006 . דרמטי ומלא רגש . הגיטרה של גילמור ממלאת את תפקידה בהרכב הזה בדיוק במקום ובמינון הנכונים, מדברת, בוכה וצוחקת כשמידי פעם גילמור ידידנו מפליג מעט למחוזות הבלוז (והרי הוא בלוזיסט בנשמתו). שיר הנושא On An Island בולט וקליט יותר משאר השירים, אך בפירוש אינו השיר הטוב באלבום. (מה השיר הטוב ? לא החלטתי....אוהב את האלבום כמקשה אחת). לי אגב, המלודיה בשיר מזכירה מאד את השיר Turn of a friendly card של אלן פארסונס. גילמור עצמו נשמע מצויין. שירתו צלולה, ונראה שהשנים רק מיטיבות עם מיתרי קולו. הוא שר בכיף , משוחרר, ומרגישים שהוא פשוט נהנה מכל רגע לכל אורך האלבום. צריך לשמוע כדי להבין את זה. האלבום אגב מכיל 10 קטעים ואורכו כ 50 דקות. לא צריך יותר. דברים טובים באים במנות קטנות.... במשך כל ההאזנה, חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו גילמור היה מחליט להוציא את האלבום יחד עם חבריו מייסון ורייט , תחת שם המותג "פינק פלויד" ולא כאלבום סולו.... לסיכום, אם לא הייתי מספיק חסר אובייקטיביות עד עכשיו, אהבתי. אוהב. נהנה. ממליץ.
לפני שלושה ימים נחת אצלי האלבום החדש של גילמור, ובמסגרת שיעורי הבית שאני עושה לקראת ההופעה ברומא בעוד 13 ימים (חוץ מלספור את הדקות כמובן...) הדיסק לא עוזב אותי. שומע אותו ברכב, שומע במשרד, שומע ב MP3 תוך כדי הצעדה היומית....שומע את כל הסביבה הקרובה שלי צורחת עלי : "מספיק כבר עם הגילמור הזה ! שיגעת אותנו....!" וככל שהאזנתי לו יותר, תוך שימת לב לפרטים הקטנים, האפקטים שבין השירים, ההפקה המוסיקלית, כך חדרה לתודעתי התובנה שזה נשמע בדיוק כמו... אלבום חדש של פינק פלויד המאוחרת שאחרי פרישת ווטרס וממש לא נשמע כמו אלבום סולו שלישי של גילמור. האלבום שונה מאד משני אלבומי הסולו הקודמים שלו (שהאחרון שבהם יצא לפני כ 22 שנה). הייתי מגדיר את האלבום כהמשך ישיר ל DIVISION BELL מכל הבחינות, מה שאומר שחסידי ה DB יתמוגגו (כמוני) , ואלו שפחות אוהבים את ה DB עשויים לקבל את האלבום ברגשות מעורבים. אני אישית התאהבתי באלבום. אין בו אמירה חברתית נוקבת. אין בו כעס. אין טקסטים מרירים. שונה מאד מהדעתנות החד משמעית של ווטרס . האלבום הוא יצירה מוסיקלית מרגשת. צליל אקוסטי, מרגש ומהוקצע, כאשר הגיטרה של גילמור 'מתייפחת בעדינות', כמאמר המשורר. קטעים רבים באלבום פשוט מהפנטים. אין לי מילה מתאימה יותר. מאלבום סולו של גילמור, ניתן היה לצפות לדומיננטיות של הגיטרה גם על חשבון כלים אחרים, אבל האלבום הוא הפקה מוסיקלית תזמורתית המשלבת הרכב נגנים משובח ומגובש הכולל כלי נשיפה, מיתר וקלידים יחד עם הרמוניות קוליות מלאכיות . קטע מספר 5 Red Sky At Night הוא פלוידי לחלוטין כולל רקע קלידים מצמרר, וקטע מספר 7 Then I Close My Eyes מזכיר לי משהו מה DSOTM. קטע מספר 9 A Pocketful Of Stones , ואל תאשימו אותי בחילול הקודש, נשמע לי כמו High Hopes מודל 2006 . דרמטי ומלא רגש . הגיטרה של גילמור ממלאת את תפקידה בהרכב הזה בדיוק במקום ובמינון הנכונים, מדברת, בוכה וצוחקת כשמידי פעם גילמור ידידנו מפליג מעט למחוזות הבלוז (והרי הוא בלוזיסט בנשמתו). שיר הנושא On An Island בולט וקליט יותר משאר השירים, אך בפירוש אינו השיר הטוב באלבום. (מה השיר הטוב ? לא החלטתי....אוהב את האלבום כמקשה אחת). לי אגב, המלודיה בשיר מזכירה מאד את השיר Turn of a friendly card של אלן פארסונס. גילמור עצמו נשמע מצויין. שירתו צלולה, ונראה שהשנים רק מיטיבות עם מיתרי קולו. הוא שר בכיף , משוחרר, ומרגישים שהוא פשוט נהנה מכל רגע לכל אורך האלבום. צריך לשמוע כדי להבין את זה. האלבום אגב מכיל 10 קטעים ואורכו כ 50 דקות. לא צריך יותר. דברים טובים באים במנות קטנות.... במשך כל ההאזנה, חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו גילמור היה מחליט להוציא את האלבום יחד עם חבריו מייסון ורייט , תחת שם המותג "פינק פלויד" ולא כאלבום סולו.... לסיכום, אם לא הייתי מספיק חסר אובייקטיביות עד עכשיו, אהבתי. אוהב. נהנה. ממליץ.
יצירת אומנות שמזכירה שאפילו ב-2006 אפר להוציא מוזיקה מעולה. למרות שברור לי שעקומת גילמור נמצאת בירידה, הסולו פתיחה של Castellorizon פשוט העביר בי צמרמורת. לאחר מזה שיר הנושא של האלבום פשוט ריגש אותי כמו שרק גילמור הצליח לרגש אותי ב94'. שאר האלבום נמצא בירידה כלפי ההתחלה הסוערת, דרך קטעי הגיטרה המרטיטים וכלה בסיום הרגוע של A Pocketful of stones. מעולה ומומלץ.