חווית מילואים
- פותח הנושא efeinsch
- פורסם בתאריך
F r a n k e l
New member
I ask not to dis Sir. Knopfler. He's the shit
F r a n k e l
New member
Oh come on.....
לפני כמה שנים בקמפיין לחברת תקשורת שעשיתי....
השתמשתי בקונספט של "פקס לרכב". עשינו אז קמפיין רדיו ובעיתונות הכלכלית בשילוב יחסי ציבור לפקסים שנחשבו למתקדמים מאוד באותה תקופה, זה היה גימיק נחמד כשהפקס מחובר למצת ברכב בתוספת שנאי. חילקנו גם כמה פקסים מתנהבתחרות אוטומטר באותה שנה בחסות גל"צ. איזה נוסטלגיה אתה מזכיר לי....
בכל מקרה כל הכבוד לך שאתה עושה מילואים ואני ממש לא ציני בעניין.
השתמשתי בקונספט של "פקס לרכב". עשינו אז קמפיין רדיו ובעיתונות הכלכלית בשילוב יחסי ציבור לפקסים שנחשבו למתקדמים מאוד באותה תקופה, זה היה גימיק נחמד כשהפקס מחובר למצת ברכב בתוספת שנאי. חילקנו גם כמה פקסים מתנהבתחרות אוטומטר באותה שנה בחסות גל"צ. איזה נוסטלגיה אתה מזכיר לי....
../images/Emo207.gif משהו שכתבתי אחרי חומת מגן
המגד עם הנעל החסרה הטלפון הגיע ביום שישי בבוקר. חבר שלי מהפלוגה קיבל הודעה על הגיוס והחליט ליידע את כל החבורה לפני שנקבל את ההודעה הרשמית. איזה "נחמד" מצדו. הוא אחד מאותם הנשמות שלא מסוגלים להבין איך מישהו בעולם מעז לישון כאשר הוא עצמו ער. את הציוד והמדים שלי לקחתי מבית ההורים מבלי שיבחינו. לא העזתי לספר להם שאני בדרך למבצע "חומת מגן" בידיעה שהם לעולם לא ייצאו לטיול אותו תיכננו בספרד. לאמא שלי הייתה תחושה שאני לא מספר משהו. "לאן אתם ממהרים?" שאלה אותי ואת אשתי, ואני עניתי שקבענו עם חברים. מה שנכון נכון. על הימים הראשונים של ההצטיידות וההיערכות כולם כבר קראו בעיתונים – בלי מיטות, ללא מזון ובקור מקפיא. גם על מחדל הציוד הלקוי אין מה להוסיף. התעודדנו מכך שאנו לובשים את האפודים/חזיות אשר שימשו את הצבא ב-67'. אם להם זה הספיק, מי אנחנו שנתלונן? המושג הכי שגור באותן 72 שעות ראשונות של הגיוס היה "שינוי משימה". רגע אחד היינו כח עתודה למבצע בטול כרם, דקה לאחר מכן היינו אמורים לתפקד כחגורה אנושית אל מול עשרות מתאבדים שנשלחו לירושלים, ועוד לפני שאמרנו "מספרי ברזל להתפקד", כבר היינו כח חלוץ בפריצה לקסבה של בית לחם. עיר יפה בית לחם. עיר עתיקה, בנייה עם אבן ירושלמית וכיפות צריחים ומסגדים פזורים על קו רקיע. הקסבה (שוק בערבית) צרה ומפותלת עם אבנים עתיקות כאילו מהתקופה ההיא. הבטחנו לעצמנו שנחזור לעשות שם קניות יום אחד. נבוא להגיד שלום למשפחה שהבית שלה שימש כמקלט מהגשם והקור העז ושהמטבח שלה סיפק את האוכל החם היחיד שטעמנו בימי הלחימה הראשונים. האמת היא שהחוויות של כולם היו די דומות במבצע הזה, אבל הסיפורים הקטנים, האנושיים, הם שעשו את ההבדל. אני אלאה אתכם רק בשניים. תמיד אמרתי לעצמי שאם אי פעם אכתוב ספר על החוויות מהמבצע, אקרא לספר "המגד והנעל החסרה". היום הראשון ללחימה. תמיד אמרו לנו שאף צבא לא ירצה להיכנס ללחימה בשטח בנוי וכי אפשר להעלים חטיבה שלמה ברחוב אחד. "אם אפשר, עדיף לעקוף את הערים" אמרו המפקדים בסדיר. 7 שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי עם כדור בקנה, פצצה במטול, אצבע על ההדק במרכז הקסבה של בית לחם. לעקוף את העיר? לא בבית סיפרנו. מספרי ברזל להתפקד. את יום הלחימה הראשון סיימנו עם קצין פצוע קל ביד ופלוגה שלמה רעבה ורטובה. העברנו את הלילה בחדר רחב באחד הבתים לאורך הקסבה. מי שהייתה לו פיסת קרטון להניח עליו את הראש נחשב לקומבינטור. אני ישנתי על השכפ"ץ, מה שאמר שלא היה לי עם מה להתכסות. מה שאמר שלא ממש ישנתי. באותם רגעים נזכרתי בכותרת שכתבתי כקופירייטר למודעה בחוברת לחיילים משוחררים: "אחרי שתעשה קורס בסיון, תבין שלהסתדר בחיים זה לא להיות חבר של האפסנאי… ". אחרי שתעבור לילה כזה בבית לחם, תבין שזה לא רחוק מזה. למזלי שמרתי באמצע הלילה כי כשחזרתי מהשמירה, גיליתי שמישהו קימבן תנור חשמלי קטן והניח אותו בפינת החדר. לא נפרדתי מהתנור עד הבוקר. בבוקר כשכולם השכימו, המג"ד, שישן לידי, גילה כי חסרה לו נעל אחת. לאחר כמה דקות שאלתי אותו אם הוא מצא והוא ענה שלא. לא יכולתי לכבוש את החיוך לאור הסיטואציה ההזויה, אך המבט שלו הבהיר לי שהוא שמע בדיחות מוצלחות יותר והחיוך התחלף בחיפושים אחר הנעל. הפלוגה התארגנה באיטיות, ובעוד החבר'ה ניסו להבין למה אור השמש לא ממש מחמם אותם, מצאתי לו את הנעל. אבל אז צצה לה הפתעה חדשה. הנעל לא עלתה לו על הרגל - זו לא הייתה הנעל שלו… עכשיו, הגיוני לחשוב שבחדר יש חייל נוסף עם נעל אחת שגדולה עליו בכמה מידות, אבל כל חיילי הפלוגה קמו על הרגליים כשכולם נועלים את הנעליים שלהם! לא הועילו כל הצעקות, ההפצרות והפקודות. פלוגה שלמה עמדה על הרגליים. כולם נשבעו שהם נועלים את הנעליים הנכונות. רק המג"ד עמד עם נעל במידה 45 ובידו החזיק נעל נוספת, קטנה בשלוש מידות מהמידה שלו. לבסוף מישהו לקח יוזמה ועבר אצל השומרים בעמדות. הנעל נמצאה אצל עודד. הוא קם קצת אפוף לשמירה ולא הבחין כי נעל מגף במידה 45 על רגל שמאל, במקום מידה 42. 5 דקות לאחר מכן המג"ד הוביל אותנו להמשך לחימה. בחור טוב המג"ד הזה. איש מאד פיקח וכריזמטי. חודש לאחר מכן עמד בפנינו בסיום המבצע וסיכם בהתרגשות את הלחימה שנסתיימה ללא נפגעים מהגדוד. הוא דיבר על אותו לילה מיוחד ומרגש בו העביר עם הפלוגה. הוא ציין בפני הגדוד את האווירה המחשמלת שאפפה את החדר ואת הלוחמים. לילה אשר הוא לא ישכח. גם אנחנו לא, אבל כנראה מסיבות אחרות במקצת. בשלוש מידות. היום השני ללחימה. ההתקדמות בקסבה תפסה תאוצה בבוקר לאחר שהחמושים ניצלו את הלילה בכדי לסגת לכיוון הכנסייה ולחורים אחרים. כמו הפירורים של עמי ותמי, אנחנו הלכנו בעקבות חוטי המטענים שפוצצנו והתקדמנו צעד צעד, עם עיניים פקוחות לכל כיוון. ראינו את ההרס של הירי ופגזי הטנקים מן היום הקודם. גשם החל שוב לרדת. באותם רגעים נצמדנו לקירות כמו מאהבים שמתחככים בריקוד אינטימי, כאשר כל עבי הכרס או הגבוהים (כמוני) הצטערו שלא נולדו גמדים אנורקסיים. גם המשקפיים שהתכסו בטיפות לא הוסיפו למצב רוח. פרצנו את רוב חנויות הקסבה - חנויות נעליים, מזון, תבלינים, ודמיינו כיצד נראה השוק בימים טובים יותר. הריחות היו מגרים, והקיבה שלא אכלה קרוב ליומיים התקשתה להתאפק. הדתיים אכלו רק אגוזים - זה היה המאכל היחיד אותו הם אכלו ללא חשש חמץ (המבצע היה בפסח). כשיצאנו מהחנות השארנו כסף בקופה. יותר בשביל המצפון מאשר בשביל המוכר האלמוני. ההתקדמות התעכבה ותפסנו מחסה בחנויות ובבתים. המחלקה שלי פרצה לחנות ריקה ושם חיכינו כשאנחנו רטובים ורועדים מקור. כשגילינו כי מחלקה אחרת התמקמה במאפייה חמימה החלטנו לשפר למקום נעים יותר. פרצנו לדירה, העברנו את היושבים בה לחדר אחר והתמקמנו בסלון. גם שם היה תנור חשמלי קטן. מתנה כזו יפה לא ראיתי מאז הלילה הקודם. חבל רק שהתנור קיצר כל הזמן ונאלצנו לנתק אותו. אלוהים נתן, אלוהים לקח. שווילי הכין תה עם נענע וחילק לכל המחלקה. התחממנו לכמה שניות ועם הלגימה האחרונה החמימות פינתה מקום לרעד מחודש. מזל שהיו המון מזרונים ושמיכות. התקבצנו בחדר כמו יושבים שבעה, רק שבמקום להתאבל על מישהו שמת, ניצלנו את ההפוגה כדי להתקשר הביתה ו"לספר" כיצד שוב העברנו את הלילה בבסיס בירושלים ואנחנו מחכים לפקודות... לא תמצאו שקר לבן יותר מזה. אחרי שסיימנו את התה, יצא שווילי עם מגש של כוסות תה וחילק למחלקה השנייה. המ"פ אמר מאוחר יותר שזה רגע שהוא לעולם ינצור. עברנו על מטענים, ירו עלינו צרורות, לפעמים רק כדורים בודדים שהספיקו לעצור גדוד שלם, אבל יותר מהכל ריגש אותו כוס התה שקיבל משווילי. אולי בגלל זה תה נקרא שי בערבית.
המגד עם הנעל החסרה הטלפון הגיע ביום שישי בבוקר. חבר שלי מהפלוגה קיבל הודעה על הגיוס והחליט ליידע את כל החבורה לפני שנקבל את ההודעה הרשמית. איזה "נחמד" מצדו. הוא אחד מאותם הנשמות שלא מסוגלים להבין איך מישהו בעולם מעז לישון כאשר הוא עצמו ער. את הציוד והמדים שלי לקחתי מבית ההורים מבלי שיבחינו. לא העזתי לספר להם שאני בדרך למבצע "חומת מגן" בידיעה שהם לעולם לא ייצאו לטיול אותו תיכננו בספרד. לאמא שלי הייתה תחושה שאני לא מספר משהו. "לאן אתם ממהרים?" שאלה אותי ואת אשתי, ואני עניתי שקבענו עם חברים. מה שנכון נכון. על הימים הראשונים של ההצטיידות וההיערכות כולם כבר קראו בעיתונים – בלי מיטות, ללא מזון ובקור מקפיא. גם על מחדל הציוד הלקוי אין מה להוסיף. התעודדנו מכך שאנו לובשים את האפודים/חזיות אשר שימשו את הצבא ב-67'. אם להם זה הספיק, מי אנחנו שנתלונן? המושג הכי שגור באותן 72 שעות ראשונות של הגיוס היה "שינוי משימה". רגע אחד היינו כח עתודה למבצע בטול כרם, דקה לאחר מכן היינו אמורים לתפקד כחגורה אנושית אל מול עשרות מתאבדים שנשלחו לירושלים, ועוד לפני שאמרנו "מספרי ברזל להתפקד", כבר היינו כח חלוץ בפריצה לקסבה של בית לחם. עיר יפה בית לחם. עיר עתיקה, בנייה עם אבן ירושלמית וכיפות צריחים ומסגדים פזורים על קו רקיע. הקסבה (שוק בערבית) צרה ומפותלת עם אבנים עתיקות כאילו מהתקופה ההיא. הבטחנו לעצמנו שנחזור לעשות שם קניות יום אחד. נבוא להגיד שלום למשפחה שהבית שלה שימש כמקלט מהגשם והקור העז ושהמטבח שלה סיפק את האוכל החם היחיד שטעמנו בימי הלחימה הראשונים. האמת היא שהחוויות של כולם היו די דומות במבצע הזה, אבל הסיפורים הקטנים, האנושיים, הם שעשו את ההבדל. אני אלאה אתכם רק בשניים. תמיד אמרתי לעצמי שאם אי פעם אכתוב ספר על החוויות מהמבצע, אקרא לספר "המגד והנעל החסרה". היום הראשון ללחימה. תמיד אמרו לנו שאף צבא לא ירצה להיכנס ללחימה בשטח בנוי וכי אפשר להעלים חטיבה שלמה ברחוב אחד. "אם אפשר, עדיף לעקוף את הערים" אמרו המפקדים בסדיר. 7 שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי עם כדור בקנה, פצצה במטול, אצבע על ההדק במרכז הקסבה של בית לחם. לעקוף את העיר? לא בבית סיפרנו. מספרי ברזל להתפקד. את יום הלחימה הראשון סיימנו עם קצין פצוע קל ביד ופלוגה שלמה רעבה ורטובה. העברנו את הלילה בחדר רחב באחד הבתים לאורך הקסבה. מי שהייתה לו פיסת קרטון להניח עליו את הראש נחשב לקומבינטור. אני ישנתי על השכפ"ץ, מה שאמר שלא היה לי עם מה להתכסות. מה שאמר שלא ממש ישנתי. באותם רגעים נזכרתי בכותרת שכתבתי כקופירייטר למודעה בחוברת לחיילים משוחררים: "אחרי שתעשה קורס בסיון, תבין שלהסתדר בחיים זה לא להיות חבר של האפסנאי… ". אחרי שתעבור לילה כזה בבית לחם, תבין שזה לא רחוק מזה. למזלי שמרתי באמצע הלילה כי כשחזרתי מהשמירה, גיליתי שמישהו קימבן תנור חשמלי קטן והניח אותו בפינת החדר. לא נפרדתי מהתנור עד הבוקר. בבוקר כשכולם השכימו, המג"ד, שישן לידי, גילה כי חסרה לו נעל אחת. לאחר כמה דקות שאלתי אותו אם הוא מצא והוא ענה שלא. לא יכולתי לכבוש את החיוך לאור הסיטואציה ההזויה, אך המבט שלו הבהיר לי שהוא שמע בדיחות מוצלחות יותר והחיוך התחלף בחיפושים אחר הנעל. הפלוגה התארגנה באיטיות, ובעוד החבר'ה ניסו להבין למה אור השמש לא ממש מחמם אותם, מצאתי לו את הנעל. אבל אז צצה לה הפתעה חדשה. הנעל לא עלתה לו על הרגל - זו לא הייתה הנעל שלו… עכשיו, הגיוני לחשוב שבחדר יש חייל נוסף עם נעל אחת שגדולה עליו בכמה מידות, אבל כל חיילי הפלוגה קמו על הרגליים כשכולם נועלים את הנעליים שלהם! לא הועילו כל הצעקות, ההפצרות והפקודות. פלוגה שלמה עמדה על הרגליים. כולם נשבעו שהם נועלים את הנעליים הנכונות. רק המג"ד עמד עם נעל במידה 45 ובידו החזיק נעל נוספת, קטנה בשלוש מידות מהמידה שלו. לבסוף מישהו לקח יוזמה ועבר אצל השומרים בעמדות. הנעל נמצאה אצל עודד. הוא קם קצת אפוף לשמירה ולא הבחין כי נעל מגף במידה 45 על רגל שמאל, במקום מידה 42. 5 דקות לאחר מכן המג"ד הוביל אותנו להמשך לחימה. בחור טוב המג"ד הזה. איש מאד פיקח וכריזמטי. חודש לאחר מכן עמד בפנינו בסיום המבצע וסיכם בהתרגשות את הלחימה שנסתיימה ללא נפגעים מהגדוד. הוא דיבר על אותו לילה מיוחד ומרגש בו העביר עם הפלוגה. הוא ציין בפני הגדוד את האווירה המחשמלת שאפפה את החדר ואת הלוחמים. לילה אשר הוא לא ישכח. גם אנחנו לא, אבל כנראה מסיבות אחרות במקצת. בשלוש מידות. היום השני ללחימה. ההתקדמות בקסבה תפסה תאוצה בבוקר לאחר שהחמושים ניצלו את הלילה בכדי לסגת לכיוון הכנסייה ולחורים אחרים. כמו הפירורים של עמי ותמי, אנחנו הלכנו בעקבות חוטי המטענים שפוצצנו והתקדמנו צעד צעד, עם עיניים פקוחות לכל כיוון. ראינו את ההרס של הירי ופגזי הטנקים מן היום הקודם. גשם החל שוב לרדת. באותם רגעים נצמדנו לקירות כמו מאהבים שמתחככים בריקוד אינטימי, כאשר כל עבי הכרס או הגבוהים (כמוני) הצטערו שלא נולדו גמדים אנורקסיים. גם המשקפיים שהתכסו בטיפות לא הוסיפו למצב רוח. פרצנו את רוב חנויות הקסבה - חנויות נעליים, מזון, תבלינים, ודמיינו כיצד נראה השוק בימים טובים יותר. הריחות היו מגרים, והקיבה שלא אכלה קרוב ליומיים התקשתה להתאפק. הדתיים אכלו רק אגוזים - זה היה המאכל היחיד אותו הם אכלו ללא חשש חמץ (המבצע היה בפסח). כשיצאנו מהחנות השארנו כסף בקופה. יותר בשביל המצפון מאשר בשביל המוכר האלמוני. ההתקדמות התעכבה ותפסנו מחסה בחנויות ובבתים. המחלקה שלי פרצה לחנות ריקה ושם חיכינו כשאנחנו רטובים ורועדים מקור. כשגילינו כי מחלקה אחרת התמקמה במאפייה חמימה החלטנו לשפר למקום נעים יותר. פרצנו לדירה, העברנו את היושבים בה לחדר אחר והתמקמנו בסלון. גם שם היה תנור חשמלי קטן. מתנה כזו יפה לא ראיתי מאז הלילה הקודם. חבל רק שהתנור קיצר כל הזמן ונאלצנו לנתק אותו. אלוהים נתן, אלוהים לקח. שווילי הכין תה עם נענע וחילק לכל המחלקה. התחממנו לכמה שניות ועם הלגימה האחרונה החמימות פינתה מקום לרעד מחודש. מזל שהיו המון מזרונים ושמיכות. התקבצנו בחדר כמו יושבים שבעה, רק שבמקום להתאבל על מישהו שמת, ניצלנו את ההפוגה כדי להתקשר הביתה ו"לספר" כיצד שוב העברנו את הלילה בבסיס בירושלים ואנחנו מחכים לפקודות... לא תמצאו שקר לבן יותר מזה. אחרי שסיימנו את התה, יצא שווילי עם מגש של כוסות תה וחילק למחלקה השנייה. המ"פ אמר מאוחר יותר שזה רגע שהוא לעולם ינצור. עברנו על מטענים, ירו עלינו צרורות, לפעמים רק כדורים בודדים שהספיקו לעצור גדוד שלם, אבל יותר מהכל ריגש אותו כוס התה שקיבל משווילי. אולי בגלל זה תה נקרא שי בערבית.
ארנסטו פואמה
New member
../images/Emo24.gif איזה יופי. תודה.
ברווז לשבוע
New member
יופי של סיפור ויופי של כתיבה!
שני שטיינברג
New member
גם במילואים אתה עובד.
ראבק, אתה מכור לעבודה.
ראבק, אתה מכור לעבודה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.