חוויות מחדר מיון = מדינת חלם (ארוך)
אמש היה לי קצת חום (37.7), ומאחר שבמכתב השחרור שלי נאמר בפירוש לבוא למיון בכל מקרה של חום, החלטתי להתקשר למחלקה ולשאול מה כדאי לעשות. האחות שענתה לי אמרה שהיא במקומי היתה הולכת, במיוחד בגלל ההריון - הדבר שיכול לסכן את העובר יותר מהכל זה זיהום. בתחושה כבדה ויתרנו על ארוחת ערב אצל ההורים שלי, ארזנו עיתון ונסענו למיון רמב"ם. בכלל, מטופש שחולים אונקולוגיים צריכים לפנות למיון, הרי מראש, כולם יודעים לאיזה מחלקה צריך להפנות אותם... אבל רק ככה אפשר להיקלט כשלא מדובר באישפוז מתוכננן (חלם 1). במיוחד טפשי להפנות למיון אנשים שבועיים אחרי כימוטרפיה חזקה כי אז המערכת החיסונים נמצאת בשיא השפל וחדר מיון זה אחד המקומות היותר טובים להידבק בכל מיני שטויות (חלם 2). טוב שלקחתי איתי מסיכה רפואית שהיתה על הפנים שלי כל זמן שהיינו במיון (היו שם מקרים של כאב אוזניים, חום בלתי מוסבר, אסיר שהיו לו לחצים בחזה והיה קשור לסוהר שלו באזיקים וביקש סיגריה מכל מי שעבר...). תהליך הקליטה כולל פגישה עם אח/ות שרושמים בתיק שהגעתה ולוקחים לחץ דם, דופק וחום - כאן ראיתי שהחום שלי כניראה מפחד מבי"ח וירד ל 37.5. אחר כך חיכינו כמעט שעה לרופאה שהיתה עסוקה לא ברור במה, אבל בכלל לא היתה בחדר שלה. גם כשהיא הגיעה היא התחילה לעבור על התיקים לפי הסדר שהם היו על השולחן ולא לפי שום קריטריון אחר (חלם 3). בסוף הגענו אליה וכצפוי מראש היא אמרה לעשות ספירת דם וכימיה (כאילו שלא כולם ידעו מראש שאלה הבדיקות שצריך) כלומר, לחזור לאח שיעשה את זה (חלם 4). מאחר ואין לי ורידים (ואני לא עושה את עצמי, באמת, פשוט אין) התקינו לי צינורית מיוחדת ביד שהיא מעין עירוי קבוע, אלא מה, האח במיון לא יודע ואסור לו לפי התקנות להשתמש בה. ביקשתי שישלחו אותי לרגע למחלקה המטולוגית שם האחיות יודעות להשתמש בזה. אבל, לא. האח בטוח בעצמו שיצליח. הוא דופק לי על היד מכל הכיוונים, מחליט שהידיים שלי קרות מדי, ובסוף דוקר. הוא דווקא הצליח לפגוע בוריד, אבל חוץ מללכלך קצת את המבחנה הוא לא ממש הצליח לאסוף דם (חלם 5). כשברור לכולם שכניראה הכמות לא תספיק ותקרש בדרך, הוא מחליט לשלוח את זה בכל זאת למעבדה, ואותנו לחכות בחוץ (כן, יחד עם כאבי האוזניים וההקאות...) (חלם 6). אחרי 40 דקות בערך, כשבעלי שאל מה קורה הוא התקשר למעבדה כדי לגלות שהדם באמת קרוש. עכשיו הוא רצה לקחת לי דם מעורק בירך בעזרת צוות של כמה אנשים (חלם 7). מובן שלא הסכמתי, ואחרי כמה בקשות תקיפות הם התקשרו להמטולוגיה, שם האחיות התורניות הסכימו בשמחה לקחת לי דם מההתקן המיועד לכך ונמצא בזרוע שלי (אין על המחלקות האלה, אלה המחלקות הכי טובות עם הצוות הכי נפלא שיש). אחרי שעה בערך היו תוצאות של הבדיקות, אלה שאז חדר המיון כבר היה די ריק והרופאה הלכה לעזור במקומות אחרים. אחרי חצי שעה היא חזרה. בינתיים האח התורן התחלף באחות תורנית שהיתה דווקא נחמדה וניסתה לזרז את קבלת תוצאות הבדיקות, דיברה איתי ומדדה לי חום שוב. החום, כניראה נורא נבהל מהבירוקרטיה המטופשת וירד ל 37.0. בשלב הזה, התחלתי לחגוג - איזה כיף - ככה לא יאשפזו אותי. שתבינו, חולים אונקולוגים שמגיעים באופן לא מוכנן נשלחים לאישפוז במחלקות פנימיות כי באונקולוגיות בד"כ אין "מקום פנוי" - כן, המחלקה שבה מטפלים בזקנים עם דלקות ריאות/מעיים ושאר עניינים מדבקים (חלם 8). בסוף, הרופאה הגיעה, אמרתי לה שירד לי החום. היא אמרה לי שספירת הדם שלי נמוכה למדי, אבל עוד לא במצב קריטי. אמרתי שאני יודעת לשמור על עצמי ועכשיו שתכתוב לי מכתב שחרור. היא התלבטה קצת ועשתה מה שביקשתי. בשעה 1 לפנות בוקר יצאנו הביתה בשמחה... מובן, שעוברוני שלא כל כך זז כל הערב התחיל לרקוד כשהגענו הביתה - מדהים איך מצב הרוח שלי משתקף אצלו. בפעם הבאה, אני מגיעה רק אם יש לי חום ממש גבוה ולפחות יומיים... מעניין לכמה מכן היתה סבלנות לקרוא עד הסוף...
אמש היה לי קצת חום (37.7), ומאחר שבמכתב השחרור שלי נאמר בפירוש לבוא למיון בכל מקרה של חום, החלטתי להתקשר למחלקה ולשאול מה כדאי לעשות. האחות שענתה לי אמרה שהיא במקומי היתה הולכת, במיוחד בגלל ההריון - הדבר שיכול לסכן את העובר יותר מהכל זה זיהום. בתחושה כבדה ויתרנו על ארוחת ערב אצל ההורים שלי, ארזנו עיתון ונסענו למיון רמב"ם. בכלל, מטופש שחולים אונקולוגיים צריכים לפנות למיון, הרי מראש, כולם יודעים לאיזה מחלקה צריך להפנות אותם... אבל רק ככה אפשר להיקלט כשלא מדובר באישפוז מתוכננן (חלם 1). במיוחד טפשי להפנות למיון אנשים שבועיים אחרי כימוטרפיה חזקה כי אז המערכת החיסונים נמצאת בשיא השפל וחדר מיון זה אחד המקומות היותר טובים להידבק בכל מיני שטויות (חלם 2). טוב שלקחתי איתי מסיכה רפואית שהיתה על הפנים שלי כל זמן שהיינו במיון (היו שם מקרים של כאב אוזניים, חום בלתי מוסבר, אסיר שהיו לו לחצים בחזה והיה קשור לסוהר שלו באזיקים וביקש סיגריה מכל מי שעבר...). תהליך הקליטה כולל פגישה עם אח/ות שרושמים בתיק שהגעתה ולוקחים לחץ דם, דופק וחום - כאן ראיתי שהחום שלי כניראה מפחד מבי"ח וירד ל 37.5. אחר כך חיכינו כמעט שעה לרופאה שהיתה עסוקה לא ברור במה, אבל בכלל לא היתה בחדר שלה. גם כשהיא הגיעה היא התחילה לעבור על התיקים לפי הסדר שהם היו על השולחן ולא לפי שום קריטריון אחר (חלם 3). בסוף הגענו אליה וכצפוי מראש היא אמרה לעשות ספירת דם וכימיה (כאילו שלא כולם ידעו מראש שאלה הבדיקות שצריך) כלומר, לחזור לאח שיעשה את זה (חלם 4). מאחר ואין לי ורידים (ואני לא עושה את עצמי, באמת, פשוט אין) התקינו לי צינורית מיוחדת ביד שהיא מעין עירוי קבוע, אלא מה, האח במיון לא יודע ואסור לו לפי התקנות להשתמש בה. ביקשתי שישלחו אותי לרגע למחלקה המטולוגית שם האחיות יודעות להשתמש בזה. אבל, לא. האח בטוח בעצמו שיצליח. הוא דופק לי על היד מכל הכיוונים, מחליט שהידיים שלי קרות מדי, ובסוף דוקר. הוא דווקא הצליח לפגוע בוריד, אבל חוץ מללכלך קצת את המבחנה הוא לא ממש הצליח לאסוף דם (חלם 5). כשברור לכולם שכניראה הכמות לא תספיק ותקרש בדרך, הוא מחליט לשלוח את זה בכל זאת למעבדה, ואותנו לחכות בחוץ (כן, יחד עם כאבי האוזניים וההקאות...) (חלם 6). אחרי 40 דקות בערך, כשבעלי שאל מה קורה הוא התקשר למעבדה כדי לגלות שהדם באמת קרוש. עכשיו הוא רצה לקחת לי דם מעורק בירך בעזרת צוות של כמה אנשים (חלם 7). מובן שלא הסכמתי, ואחרי כמה בקשות תקיפות הם התקשרו להמטולוגיה, שם האחיות התורניות הסכימו בשמחה לקחת לי דם מההתקן המיועד לכך ונמצא בזרוע שלי (אין על המחלקות האלה, אלה המחלקות הכי טובות עם הצוות הכי נפלא שיש). אחרי שעה בערך היו תוצאות של הבדיקות, אלה שאז חדר המיון כבר היה די ריק והרופאה הלכה לעזור במקומות אחרים. אחרי חצי שעה היא חזרה. בינתיים האח התורן התחלף באחות תורנית שהיתה דווקא נחמדה וניסתה לזרז את קבלת תוצאות הבדיקות, דיברה איתי ומדדה לי חום שוב. החום, כניראה נורא נבהל מהבירוקרטיה המטופשת וירד ל 37.0. בשלב הזה, התחלתי לחגוג - איזה כיף - ככה לא יאשפזו אותי. שתבינו, חולים אונקולוגים שמגיעים באופן לא מוכנן נשלחים לאישפוז במחלקות פנימיות כי באונקולוגיות בד"כ אין "מקום פנוי" - כן, המחלקה שבה מטפלים בזקנים עם דלקות ריאות/מעיים ושאר עניינים מדבקים (חלם 8). בסוף, הרופאה הגיעה, אמרתי לה שירד לי החום. היא אמרה לי שספירת הדם שלי נמוכה למדי, אבל עוד לא במצב קריטי. אמרתי שאני יודעת לשמור על עצמי ועכשיו שתכתוב לי מכתב שחרור. היא התלבטה קצת ועשתה מה שביקשתי. בשעה 1 לפנות בוקר יצאנו הביתה בשמחה... מובן, שעוברוני שלא כל כך זז כל הערב התחיל לרקוד כשהגענו הביתה - מדהים איך מצב הרוח שלי משתקף אצלו. בפעם הבאה, אני מגיעה רק אם יש לי חום ממש גבוה ולפחות יומיים... מעניין לכמה מכן היתה סבלנות לקרוא עד הסוף...
