חוויה מהמעמקים...
מוצאי שבת מקבל הודעה לקראת שעת ערב מאוחרת "מחר בחמש וחצי במרינה, מתאים לך ?"
כמו בכל פעם שאני מקבל את ההודעה הזו בנייד שלי, אני נרגש מחדש.
מתארגן על הבוקר ליציאה וכבר בחמש וחצי אני במרינה עם מצב רוח טוב , חיוך על הפנים וגביניות חמות הישר מהטאבון.
כבר דרך נפלאה לפתוח את הבוקר.
יציאה לכיוון מערב לדוג את דגי הפתיון - מקרלים.
הם עולים בפעמים הראשונות 7 יחידות בכל פעם, על סוויקי, פשוט כיף.
מה שנקרא - "פול טריילר".
לאחר שיש בידנו מספיק דגי פתיון, אנו מפליגים לכיוון העומק , ל 150 מטר.
זו כבר הפתעה עבורי, היות ורוב הפעמים שהייתי על הסירה היו למטרת דייג בעומקים של עד 80 מטר בערך..
כשמגיעים לעומק הרצוי ולתקלה שמוכרת בסביבה,
עולה לוקוס אחד לנשום אויר צלול, כאשר גוש האניטיאסים שנראו על הפיש פיינדר לא הראו סימני רעב מיוחדים.
ממשיכים מערבה לעומק של ה 200 מטר.
מחליפים ציוד ומורידים דג חי.
אני טירון מתחיל בתחום הזה, ולומד מהמסטר שאין שני לו , איך להחזיק את החכה עם הרולר החשמלי,
איך להוריד חוט, איך למתוח, וכל זאת בכדי להיות מוכן לבאות.
בין "שיעור לשיעור המסטר מתקן , מדריך ומסביר, עם סובלנות גדולה.
מוריד דג חי, ומחכה.
המשקולת כבדה ומרגישים מין נגיחות עמומות של דג הפתיון.
אחרי כמה דקות של המתנה, מתחיל להבין על מה אנשים מספרים שהם צריכים להאבק עם דג גדול ולהוציאו מעומקים שכאלו,
על הכאבים בשרירים.
פתאום מרגיש כמו אכילה קטנה, שמוכרת לי מדייג החוף אליו אני מורגל.
ואז שוב "אכילה" קטנה שמנדנדת את המקל.
זו הדקה שלי, שכל כך חיכיתי לה כבר הרבה זמן.
נותן משיכה חזקה כלפי מעלה, אבל מרגיש כאילו נתפסתי ברשת דייג למטה.
המסטר לידי צורח "תן לו כבר הוקסט, תרים , תרים, יש לך דג",
הלב פועם חזק, ואני מתחיל להרים את הדג עם עזרה מהמסטר שהבטיח שהדג על החכה.
לאחר מכן אני ממשיך במלאכה, ומעלה את הדג בעזרת הרולר החשמלי לאט אבל בטוח.
הנגיחות ממנו בהתחלה חזקות, אך לאחר שהדג מורם לעומק של כ 40 מטר הנגיחות הולכות ונחלשות.
ואז הוא מגיע לפני המיים, לוקוס מעמקים גדול .
עבורי לפחות, זו הפעם הראשונה להיות חלק מחוויה שכזו,
לוקוס במשקל של 10 ק"ג במדוייק.
אין לי מילים לתאר את התחושה וההתרגשות.
במערכת הקשר נשמעו כל הזמן דיווחים של אלו שנמצאים בעומק גדול יותר של ה 400 או ה 500 מטר,
שרודפים אחרי הטונות והאלבקורים.
הקולות בקשר נשמעים מאוכזבים במקצת לאלו שלא הצליחו, וקולות שמחים של אלו שהצליחו ( כמו של בנצי
),
אבל זה ממש לא עניין אותי באותו הרגע,
אני שמחתי על הדג הראשון שנתפס אצלי בחכה בסדר גודל הזה ובעומק הזה.
תודה למסטר - מתי - על החוויה, ויותר מכל על האפשרות ללמוד ממנו, כל פעם קצת יותר.
מוצאי שבת מקבל הודעה לקראת שעת ערב מאוחרת "מחר בחמש וחצי במרינה, מתאים לך ?"
כמו בכל פעם שאני מקבל את ההודעה הזו בנייד שלי, אני נרגש מחדש.
מתארגן על הבוקר ליציאה וכבר בחמש וחצי אני במרינה עם מצב רוח טוב , חיוך על הפנים וגביניות חמות הישר מהטאבון.
כבר דרך נפלאה לפתוח את הבוקר.
יציאה לכיוון מערב לדוג את דגי הפתיון - מקרלים.
הם עולים בפעמים הראשונות 7 יחידות בכל פעם, על סוויקי, פשוט כיף.
מה שנקרא - "פול טריילר".
לאחר שיש בידנו מספיק דגי פתיון, אנו מפליגים לכיוון העומק , ל 150 מטר.
זו כבר הפתעה עבורי, היות ורוב הפעמים שהייתי על הסירה היו למטרת דייג בעומקים של עד 80 מטר בערך..
כשמגיעים לעומק הרצוי ולתקלה שמוכרת בסביבה,
עולה לוקוס אחד לנשום אויר צלול, כאשר גוש האניטיאסים שנראו על הפיש פיינדר לא הראו סימני רעב מיוחדים.
ממשיכים מערבה לעומק של ה 200 מטר.
מחליפים ציוד ומורידים דג חי.
אני טירון מתחיל בתחום הזה, ולומד מהמסטר שאין שני לו , איך להחזיק את החכה עם הרולר החשמלי,
איך להוריד חוט, איך למתוח, וכל זאת בכדי להיות מוכן לבאות.
בין "שיעור לשיעור המסטר מתקן , מדריך ומסביר, עם סובלנות גדולה.
מוריד דג חי, ומחכה.
המשקולת כבדה ומרגישים מין נגיחות עמומות של דג הפתיון.
אחרי כמה דקות של המתנה, מתחיל להבין על מה אנשים מספרים שהם צריכים להאבק עם דג גדול ולהוציאו מעומקים שכאלו,
על הכאבים בשרירים.
פתאום מרגיש כמו אכילה קטנה, שמוכרת לי מדייג החוף אליו אני מורגל.
ואז שוב "אכילה" קטנה שמנדנדת את המקל.
זו הדקה שלי, שכל כך חיכיתי לה כבר הרבה זמן.
נותן משיכה חזקה כלפי מעלה, אבל מרגיש כאילו נתפסתי ברשת דייג למטה.
המסטר לידי צורח "תן לו כבר הוקסט, תרים , תרים, יש לך דג",
הלב פועם חזק, ואני מתחיל להרים את הדג עם עזרה מהמסטר שהבטיח שהדג על החכה.
לאחר מכן אני ממשיך במלאכה, ומעלה את הדג בעזרת הרולר החשמלי לאט אבל בטוח.
הנגיחות ממנו בהתחלה חזקות, אך לאחר שהדג מורם לעומק של כ 40 מטר הנגיחות הולכות ונחלשות.
ואז הוא מגיע לפני המיים, לוקוס מעמקים גדול .
עבורי לפחות, זו הפעם הראשונה להיות חלק מחוויה שכזו,
לוקוס במשקל של 10 ק"ג במדוייק.
אין לי מילים לתאר את התחושה וההתרגשות.
במערכת הקשר נשמעו כל הזמן דיווחים של אלו שנמצאים בעומק גדול יותר של ה 400 או ה 500 מטר,
שרודפים אחרי הטונות והאלבקורים.
הקולות בקשר נשמעים מאוכזבים במקצת לאלו שלא הצליחו, וקולות שמחים של אלו שהצליחו ( כמו של בנצי
),אבל זה ממש לא עניין אותי באותו הרגע,
אני שמחתי על הדג הראשון שנתפס אצלי בחכה בסדר גודל הזה ובעומק הזה.
תודה למסטר - מתי - על החוויה, ויותר מכל על האפשרות ללמוד ממנו, כל פעם קצת יותר.
