חודש תשיעי - מחשבות...

[לוציה2]

ומה שעוד מעודד

זה שאמרת שזה לא השפיע לך על הלידה עצמה אני כ"כ חלשה שאני לא מבינה בכלל איך יהיה לי כח להוציא אותה

 

[היפותם]

אני לא יודעת לגבי קשר למועד הלידה

אני מרגישה ככה כבר שבועיים-שלושה בערך ודווקא יש לי הרגשה שלילדה יש סבלנות - אבל לי אין. רוצה כבר להיות אחרי. אני גם מאוד מדוכאת... כולם (המשפחה) אומרים לי שאני אלד השבוע - אם הם טועים אני פשוט אצרח!!! אני משערת שבהריון הקודם היה לך פחות עומס פיזי (לא טיפלת בילד/ה) ויכולת יותר לנוח אז אולי הגוף שלך התמודד עם זה יותר טוב, או פשוט היה צריך לפצות פחות. או אולי בהריון שני-שלישי משתחרר יותר הורמון (כי אני מכירה עוד נשים שלא סבלו בהריון ראשון וכן סבלו מהתופעות הללו בהריון שני). אבל אלו סתם ספקולציות, אני לא באמת יודעת.

 

[לוציה2]

נשמע הגיוני מאוד

 

[double the trouble]

הרופאה אמרה לי משהו השבוע

הריון בגיל 31 זה לא כמו הריון בגיל 26... ואולי זה ההבדל שבין הריון חורף להריון קיץ והגיל והילד בבית שצריך לטפל בו אני באמת לא יודעת אבל בוודאות בהריון הזה אני מרגישה חולה כבר שבועות וסמרטוט רצפה ובראשון זה לא היה ככה בכלל. ואני מתה שיגמר, אולי כי עכשיו אני יודעת מה מחכה בסוף וכבר אין לי סבלנות.

 

[לוציה2]

יאללה שיגמר כבר...

שיגיע החלק הטוב...מגיע לנו לא??

 

[אורליה1]

שבוע 39-עם אותן תחושות בדיוק../images/Emo178.gif

גם אני עתידה ללדת אוטוטו (כך לפחות אני מקווה) ויש לי בבית ילדה בת שנתיים שההריון איתה היה אחר לגמריי. למרות שגם איתה סחבתי את כל יולי ואוגוסט (היא נולדה ב-6/9/05) ההריון איתה היה חוויה אחרת לגמריי מתחילתו ועד סופו. ובאופן אבסורדי למדיי דווקא בהריון איתה התנפחתי מאוד, הייתי עם בצקות נוראיות ברגליים כבר מחודש שביעי ובכל זאת מבחינה נפשית הייתי ממש בסדר ורק ייחלתי כבר לרגע הגדול. בהריון הנוכחי אני כלל לא התנפחתי, כולם מחמיאים לי על הגיזרה שיחסית נשמרה, אין לי הפעם בצקות ברגליים - ובכל זאת כל מה שתיארו כאן הבנות חל גם עליי: כאבי גב, רגל ימנית שכבר כואבת לי ימים, עייפות מטורפת, מאמץ גדול מאוד בלקום מישיבה או ללכת כמה צעדים, הרגשת ייאוש / דיכדוך / חוסר תיאבון, רצון עז כבר להיות אחריי ובבית עם הילדה הגדולה, חששות גדולים מן הלידה - יותר מאלו שהיו לי בלידה הראשונה (וזה בהחלט נובע מכך שהפעם אני יודעת בדיוק מה זו לידה, מה גם שהלידה הקודמת הייתה קשה ביותר). בכל מקרה אני מקווה שבקרוב כולנו נכתוב כאן בפורום את הודעות הלידה שלנו ושרק יעבור בשלום ובבריאות. אורלי.

 

[tomer2007]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כולן ומוסיפה ש...

בהריון השני כבר לא שמים עלינו כל כך..... אני זוכרת איך בהריון הראשון בעלי כל היום כרכר סביבי, אמא שלי התקשרה כל שניה לשאול איך אני מרגישה, חמי וחמתי הכינו מאכלים וקנו מתנות.... ובהריון הזה - שהוא פי אלף יותר קשה וגם אני מרגישה חולה באופן כרוני ועייפה כאילו כל יום אני צועדת 40 שנה במדבר, אף אחד לא שם עלי

משהו בסגנון של - יאללה, ראינו כבר שאת מצליחה לעבור את זה.....

וחוץ מזה שחמי תמיד מזמזם לי באופן "הריון זו לא מחלה"......

אז למה זה מרגיש ככה????

 

[סביוניתוש]

חייבת לומר משהו

לגבי זה שחמך מזמזם לך באוזן "הריון זה לא מחלה".... אז נכון, יש הריונות קלים, יש הריונות סבירים, אבל תגידי לו שיש הריונות ה-רבה יותר קשים מ- 'מחלה'. ומחלה זה כלום לעומתם. לא שההריון שלי הוא כזה קשה, אבל לא חסר בסביבתי דוגמאות להריונות קשים פי אלף ממחלה. אז כן הריון זה לא מחלה אבל לעיתים קשה יותר ממחלה. ושום דבר לא אישית נגד חמך

פשוט הייתי חייבת, אבל חייבת, לומר את דעתי בנושא.

 

[לוציה2]

בדיוק ככה גם אצלי../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

הקטע עם בעלי בול אותו דבר. בהריון הראשון הוא היה דואג ומפנק וסבלני הרבה הרבה יותר מעכשיו

אז מה אם זו פעם שניה??? רוצה יחס ואהבה ופינוק וליטוף ועידוד! ואם לא עכשיו אז אימתי?

 

[לוציה2]

אורליה - הלואי!

הלואי שכולנו נכתוב כאן על לידות מדהימות בעוד זמן קצר. גם הלידה שלי הראשונה היתה קשה (טראומטית אפילו), ולכן זה מחזק את הפחד מהלידה הקרבה. מה שכתבת מזכיר לי אותי, לגבי הבצקות וכל זה. בהריון הראשון נראיתי כמו לוויתן אבל הרגשתי טוב נפשית, והפעם כמעט שלא התנפחתי אבל הדכאון והיאוש חוגגים...בא לי כבר להיות אחרי!

 

[אימא וחצי]

מרגישה בדיוק אותו הדבר

הריון שני, שבוע פחות מתקדם אמנם אבל עדיין, אני שבוע 29 וכבר מרגישה את העייפות, חששות מהלידה והטיפול בשניים, או יודעות לקראת מה אנו הולכות ומודעות לקשיים וזה משפיע לדעתי נפשית ופיזית, וכן יש פחות התייחסות מחצי משפחה וכ"ו כבר עשינו את זה לא??? אז מה הענייין......... חצי שלי חושב שאני לחוצה מקשיים שאי צופה, ומכל החששות שאני מעלה בפניו, אני בכלל אחרי לידה קיסרית עם הבכור ומקווה ללידה וגינלית הפעם אז בכלל הראש לא נח הרבה.................. שיהיה בצלחה לכולן ושמחה להצטרף אגב, נעים מאוד

 

[לוציה2]

ברוכה הבאה!../images/Emo13.gif

גם אני אחרי קיסרי ורוצה לידה וגינלית וזה מכניס אותי ללחץ. למה עשית קיסרי? את מתכוונת הפעם לקחת דולה או מיילדת?

 

[אימא וחצי]

איזה כיף "שותפה לצרה"................/images/Emo9.gif

אני לצערי הגעתי לקיסרי חירום עקב לידה שלא התפתחה, בכככלללללללל, שבוע 42 בלי צירים - אז בלון פיטוצין וכלום פתיחה 3....... ואחרי 24 שעות בערך הוכרע הפור בגלל מצוקת עובר והלכנו לקיסרי, אני נמצאת בארצות הברית (אנחנו פה כבר 8 חודשים ונחזור חודש וחצי בערך אחרי הלידה, אמצע דצמבר) הרופא פה אומר שבמידה והלידה תתפתח לבד ובצורה תקינה וחלקה אז ייצא לנו לידה וגינלית אך במידה ולא אז הולכים שוב לקיסרי (ולדעתי הוא נוטה יותר לפתרון הזה.......) אז אני מקווה ומייחלת לצירים.............

כן כן, ושיתפתח טוב ושנגיע ללידה וגינלית, רוצה לחזור כמה שיותר מהר לבן הגדול שלי, הוא יהיה כמעט שנתיים וכולי חששות מאיך לא לתת לו הרגשת קיפוח וכ"ו, על דולה פה חשבתי ובסוף החלטתי לוותר, למרות ששמעתי שדולה מאוד יכולה לעזור, הומלץ לי הספר לידה פעילה, אימא שלי שלחה לי אותו, כשאקבל אותו מחר מחרתיים אציץ ואעדכן אותך אם כדאי, למה את עשית קיסרי?

 

[לוציה2]

לידה פעילה - ספר מעולה!../images/Emo45.gif

גם אני נותחתי עקב מצוקה עוברית, אבל כבר הייתי בפתיחה של 8 בלידה טבעית. אני לוקחת מיילדת פרטית בעיקר מהסיבה שהרופאים (כמו שלך) מתייחסים ליולדת אחרי קיסרי כ"לידה בסיכון" וכל דבר קטן בלידה יגרום להם לשלוח שוב לניתוח (אני כמובן מכלילה מאוד, ואני בטוחה שזה תלוי בבנאדם עצמו, אבל זו הנטייה של המערכת בגדול). אני ממליצה לך לקרוא את לידה פעילה, ומה שלא יהיה - רק שנרגיש טוה ושתהיה לנו לידה מופלאה!

 

[אימא וחצי]

אני בונה על הספר הזה הרים וגבעות...........;-

וואו כבר היית בפתיחה 8 ממש כמעט בסוף הדרך, אני אפילו צירים אמיתיים לא יודעת מה הם, למרות שאמרו לי שצירים מפיטוצין הם מכה ובאמת לא הייתה עודף מנוחה אבל אני בטוחה שיש הבדל בין בפתיחה 3 ובפתיחה 8, אני ניסיתי להיות גיבורה בלידה הראשונה ונכנעתי ולקחתי אפידורל רק אחרי 15 שעות, עוד קיוויתי שיתפתח טבעי ולא רציתי אפידורל, בדיעבד מזל שלקחתי כי ההרדמה לניתוח היא אפידורלית, אז לפחות נהנתי מכמה שעות מנוחה.......עד הניתוח........ , אני יודעת שהנטייה כאן ובכל מקום לרוץ לניתוח בגלל כל דבר קטן, האמת לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש כאן דולה, חצי שלי בכלל תומך בניתוח נוסף, נראה לו יותר קל וכנראה שהוא חושש מהסתבכות בלידה, אינו מבין שההחלמה היא קשה הרבה יותר, הצלחתי ל"שכנע" אותו שנעשה הכל כאילו הולכים ללידה כי לידה יכולה להפתיע אותנו וכדאי להיות מוכנים (מבחינת עיסוי פירינאום וכל ההכנות והספר וכ"ו) שמעתי הרבה "סיפורי הצלחה" שחיזקו אותי על לידות וגינליות אחרי קיסרי, מצויין שלקחת דולה, הלידה שלך תהיה לפניי אז אני אצפה לשמוע את סיפור הלידה שלך (מאחלת לך את הלידה הכי מופלאה ומוצלחת שיכולה להיות) ותרגישי טוב, שולחת כוחות וחיזוקים (פיזיים ונפשיים) ושוב נעים להכיר

 

[לוציה2]

תודה מתוקה../images/Emo24.gif

ובהחלט יש המון סיפורי הצלחה על לידות מופלאות אחרי קיסרי, צריך רק להאמין.

 

[מירבבב]

../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif ממשיכה עם עוד כמה שאלות על הריון שני

ביום שישי עברתי משברון קטן, לא הצלחתי לישון בלילה- המחשבות על ילד נוסף, על לעבור שוב את החודש-חודשיים ראשונים עם תינוק, והפעם מתווספת לזה אחות גדולה... פתאום מתחילות התהיות איך אנחנו נתמודד עם זה כמשפחה, איך שירי תתמודד עם אח/אחות קטן/ה.... אני כ"כ מפחדת שאהבה העצומה שאני מרגישה לשירי עכשיו תשתנה, פתאום עוד מישהו לאהוב, פתאום עוד מישהו שצריך את תשומת ליבי, לא רק שירי... אני יודעת מסיפורים שהאהבה הזאת רק מתעצמת עם שני ילדים, אך משהו בתוכי רוצה פתאום להשאיר את המצב כמו שהוא, להיות רק של שירי.. בנוסף, היה לי קשה בהתחלה "להתחבר" להריון החדש, עד כדי כך שבדיקת האולטרסאונד הראשונה היתה בשבוע 9 בערך. וכמובן...אני בליבי מייחלת לחזור לאותה תמימות שהיתה לי בהריון הראשון, בלי הסיפורים מסביב על מחלות, על לידות קשות (כי הראשונה היתה מדהימה), בלי הפחדים היותר רציונאליים מתוך מודעות רבה יותר לסיכונים, לבעיות, למוות ח"ח, לא עלינו

. שלא תבינו לא נכון, אנחנו עוקבים אחר ההריון הזה ודואגים לעובר בדיוק כמו שדאגנו לשירי, ואנחנו מאודדדדדדדד רוצים אותו/ה, אך איך מתמודדים עם כל החרדות החדשות? אשמח אם תשתפו, תייעצו...

 

[לוציה2]

מרגישה בדיוק כמוך לגבי הילד הגדול שלי

וגם לי אומרים כל הזמן ש"הלב לא מתחלק אלא מתרחב", אבל במציאות קשה להבין איך אפשר לאהוב עוד מישהו בכאלה עוצמות, ואיך זה לא יפגע בבן שלי? לפעמים אני מרגישה שאני ממש "בוגדת" בו. ברור לי שזה לא באמת ככה ובסה"כ אין מתנה גדולה יותר לילד מאשר להביא לו אח או אחות אבל הגיון לחוד ורגשות לחוד.. בכל מקרה את לא לבד בתחושות האלה, ואני בטוחה שאחרי החודשים הראשונים זה פשוט יסתדר מעצמו ונתרגל, כמו כל דבר בחיים.

 

[מירבבב]

תודה על התגובה המהירה ועל התמיכה../images/Emo140.gif

שנעבור הכל בקלות ובנחת

 

[היפותם]

כדאי לזכור

שהאהבה לגדול/ה גם היתה דבר שהתפתח ונבנה עם הטיפול, הזמן וההתפתחות של הילד/ה ושל היחסים. אני חושבת שיש לנו נטיה לשכוח ולחשוב שתמיד הרגשנו ככה, באותה עוצמה, לגבי הגדולים. לכן, לא צריך לצפות או לדרוש מעצמינו להרגיש מיד כלפי הקטן/ה כפי שאנחנו מרגישים כלפי הגדול/ה. במקרה הספציפי שלי דווקא ההיקשרות לקטן היתה בסופו של דבר מהירה יותר כי אני כבר הייתי בשלה יותר כאם. עם הגדול הייתי צריכה לגדול לאמהות יחד איתו. עם הקטן הייתי "אמא" מההתחלה. לגבי התגובה של הגדולים לקטן/ה - אם נחשוב שאנחנו עושות להם עוול, גם הם יחשבו כך. מצד שני, צריך לזכור שזו לא מתנה עבורם: לדעתי, אנחנו לא עושים ילדים בשביל הילדים שלנו ואם נטפח את הפיקציה הזו אז נפתח ציפיות לא ריאליות (גם של הגדול/ה לגבי מה זה אומר שיהיה אח/ות קטן/ה וגם שלנו לגבי הקבלה של הקטן/ה) ונזמין אכזבה ותסכול של כולם.