חודש רביעי

[אירלוי]

חודש רביעי

הנה מתחילה חודש רביעי, חודש בריא.... כבר יותר קשה להילחם, כי כאילו כל הכוח הלך לתחילת המלחמה. מצד שני , הרבה יותר קל עם האוכל, כלומר אין רצון לבלוס, כן יש פחד להשמין, לא אשקר. כרגע העליתי ממש מעט (ממש). האוכל לא קורץ לי כמו פעם, אבל מצד שני יותר קשה עכשיו להילחם בפחד מלהשמין, בהתחלה הרגשתי כמו מלחמה, יאללה קרב, בכל הכוח , עכשיו כבר אין כוח. מקווה שיהיה בסדר

 

[ג ר נ י ו ם]

אירלוי.

מי עוזר לך במאבק הזה? לא "יהיה בסדר" סתם. אני מעריכה מאוד את מה שכבר עשית, ומקווה שזה מקור לגאווה עבורך? אבל הפרעות אכילה הן עקשניות, נאחזות בכל מה שאפשר כדי להרים את הראש. צריך הרבה כוח בשביל להתמיד במאבק הזה. מאיפה את יכולה בכל זאת לשאוב אותו?

תחזיקי מעמד...

 

[אירלוי]

לא מטופלת

אצל אף אחד.. זה אף פעם לא עזר לי, ויום אחד (אחרי שיחה עם משהי במצב של מוות) כאילו נפלה עלי אבן לתוך הפנים... אני יודעת שזה לא טוב, בלי טיפול. אבל אני מפחדת ללכת לטיפול ושזה רק יהרוס לי. סיפרתי לכל החברים שלי, איזה 15 חבר'ה שרק מנסים לעזור בכל דרך. כן זה לא מקצועי, אבל זה עוזר, מה שלא קרה עד עכשיו (עשר שנים). כן זאת מחלה ארורה, ואולי בהמשך אפנה לטיפול. כרגע אבל לא מרגישה נוח עם זה, גם כספית וגם מנטלית.

 

[clastic]

אני מניח

מהתיאור שלך, שמדובר בבולימיה? אז קודם כל, להלן מספר מילות תואר לפני שנמשיך: וואו, מדהים, ענק, אדיר, מטורף, עצום, גדול, נהדר, מעולה, מצוין. אחרי שאמרתי את אלה... תשמעי, ארבעה חודשים זה באמת דבר עצום. אנשים שלא חלו מעולם לא יודעים בדרך כלל להעריך הישג כזה, ואנשים חולים מעטים מדי זוכים להגיע לשם. גרניום אמרה, ובצדק - אל תוותרי על עזרה מקצועית. ההישג שלך הוא משמעותי מאוד וחבל, חבל לאבד אותו. ויחד עם זאת, עם עזרה נוספת או בלעדיה - תהיי מוכנה ותהיי חזקה. תדעי שאם, אם בכל זאת תיפלי, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה - זה בסדר גמור. הסממן החזק ביותר להחלמה הוא לא בהכרח פרק הזמן הארוך ביותר בלי נפילה, אלא דווקא התגובה שלך שלך וחוסנך הנפשי במידה וחלילה תיפלי. שוב פעם - כיף לקרוא אותך וכל הכבוד.

 

[אירלוי]

כן בולמיה

ואו אתה לא יודע איזה כיף זה לקרוא ולקבל מילים כאלו.. כמו שאמרתי , סיפרתי למלא חברים שלי על הבעיה - אני אציין שהם לא ידעו, כמעט כולם לא ידעו, כי אף פעם לא הייתי רזה בצורה מגעילה, וגם אין לי דכאונות או משהו כזה, ואני גם עסקתי בספורט תמיד אז זה לא היה חשוד שאני רזה.. בהתחלה כשהתחלתי את המאבק, כולם היו מתקשרים כל היום איך את איך מחזיקה כל הכבוד, וחבר שלי היה איתי הרבה שעות כדי לעזור.. ואחרי איזה חודשיים זה די נעלם, מבחינתם כאילו נצחתי,הם לא מבינין עד כמה זה הרבה הרבה יותר קשה עכשיו.. וזאת הסיבה שזה כלכך כיף המחמאות האלו. כאילו אני לא זקוקה לזה כדי להמשיך להאבק- כי אין ספק שהמאבק הוא ביני לבין עצמי, אבל כן זה כיף או מחמיא או לא יודע אפילו איך להגדיר. הייתי חולה כלכך הרבה זמן במחלה הסתומה הזאת באמת, אולי בגלל שהחיים שלי תקתקו איתה לא באמת הצלחתי לצאת מזה לא יודעת אפילו למה, לא יודעת למה לפני זה לא הצליח, וכתבתי , ניסיתי באמת, כמה וכמה פסיכולוגיות, היו לי גם 2 דיאטניות (שזה בכלל לא ברור לי למה אני צריכה - אני באמת יודעת הכל מהכל ). וכאילו מהשמים קבלתי כוח. בינתיים לא היו לי גם בולמוסים - כלומר לא היו לי זלילות של עשרות אלפי קלוריות, אני גם די מפחדת מהיום שזה יקרה, כי זה בטוח יקרה מתישהו, ואיך אני אגיב לזה... וזהו אני מקווה שזה ימשיך , אני רוצה משפחה וילדים, ולא רוצה שזה ידפוק אותי, למרות שקראתי סטטיסטיקות שהרבה מהמחלימים חוזרים לזה, לא בא לי להיות אחת כזאת... אוי עכשיו ביאסתי את עצמי... מקווה לטוב

 

[JuSt A GiRl 94]

ועם כל הגאווה

תקחי את התקופה הזאת בתור הוכחה לכמה מוטיבציה וכוח יש לך. אבל אל תוותרי על טיפול... מצחיק שאני אומרת את זה כי מי כמוני יודעת איך לסרב לאינספור טיפולים (במיוחד מהסיבה המנטלית). אבל ככל שאני מסתכלת על החיים..ועל הפורום כאן...אני רואה שהאנשים שבאמת התקדמו, שהצליחו להעביר יום, שבוע, שנה או שנים בלי המחשבות על ההפרעה, הם האנשים שעברו טיפול ארוך ומתיש- והכי חשוב, הטיפול שמתאים להם. בגלל זה אני מציעה לך...אל תוותרי ותחפשי עד שתמצאי טיפול שאת מסוגלת לעמוד בו כלכלית ונפשית. את היכולות שהפגנת בארבעת החודשים האחרונים- תקצי את חלקם למציאת טיפול.. מקווה שעזרתי. ושוב אני רוצה לציין כמה כוח יש לך, זה מרגש לראות אנשים פה בפורום שזוקפים ראש ומכוונים לעתיד. תמשיכי ככה.