שישמים אחרים
New member
חודש אחרי, אני קוראת
את ההודעה הזאת וחושבת.
חגגתי יום הולדת בחודש הזה. עברתי כמה משברים בעבודה ובחיי האישיים ובמבט לאחור, יכולתי להם. נכון, לקומבינציית התרופות החדשה שלי בטוח יש קשר לעניין - מזמן לא עמדתי כל כך מאוזנת מול טרגדיות יומיומיות, אלה שפעם היו שוברות אותי - אבל הרבה מזה עומד לזכותי. את יום ההולדת הקודם חגגתי בטיפול. המטפלת בקושי הכירה אותי. היא שמעה ממני שבוע לפני שיש לי יום הולדת והכינה שולחן עם כמה שוקולדים. אני טבעונית, אבל המחווה הזאת חיממה את הלב שלי. הקשר ביני לבינה התפתח מאוד מאז. בפגישה האחרונה - טוב, לפני אחרונה, כי לפגישה האחרונה הגעתי אחרי בכי, בפעם הראשונה מאז שהתחיל הטיפול - היא ביקשה ממני לכתוב מה השתנה בשנה הזאת.
הייתי צריכה רגע כדי לקרוא אותי כאן - "שישמים מנסה למצוא מזור לצמאון ואני, אני לומדת לחיות איתו" - ולהבין שלחיות עם הצמאון הוא המזור. שאני ושישמים אינן שתי ישויות נפרדות. היא אני, אני היא. אלחנדרה פיסארניק כתבה על "פחד להיות שתיים בדרך לראי: / מישהו שישן בי / אוכל ושותה אותי."
אז אני מסרבת. אני מסרבת להפריד את ההוויה שלי לאני והיא. מסרבת לראות את המקומות החולים בי - אפילו, אם אהיה חומלת, המקומות הפגועים מאוד - מהמקומות הבריאים והיפים שהחיים שלי רצופים בהם. אני חיה עם הצמאון. אין לי שום תקווה להיות מי שיכולתי להיות אם לא היו הטראומות מהן אני סובלת עד עכשיו.
יש לי תקווה להיות מה שאני יכולה ורוצה, ואני אהיה.
אחת בדרך לראי.
הרבה אהבה,
אני (שישמים)
את ההודעה הזאת וחושבת.
חגגתי יום הולדת בחודש הזה. עברתי כמה משברים בעבודה ובחיי האישיים ובמבט לאחור, יכולתי להם. נכון, לקומבינציית התרופות החדשה שלי בטוח יש קשר לעניין - מזמן לא עמדתי כל כך מאוזנת מול טרגדיות יומיומיות, אלה שפעם היו שוברות אותי - אבל הרבה מזה עומד לזכותי. את יום ההולדת הקודם חגגתי בטיפול. המטפלת בקושי הכירה אותי. היא שמעה ממני שבוע לפני שיש לי יום הולדת והכינה שולחן עם כמה שוקולדים. אני טבעונית, אבל המחווה הזאת חיממה את הלב שלי. הקשר ביני לבינה התפתח מאוד מאז. בפגישה האחרונה - טוב, לפני אחרונה, כי לפגישה האחרונה הגעתי אחרי בכי, בפעם הראשונה מאז שהתחיל הטיפול - היא ביקשה ממני לכתוב מה השתנה בשנה הזאת.
הייתי צריכה רגע כדי לקרוא אותי כאן - "שישמים מנסה למצוא מזור לצמאון ואני, אני לומדת לחיות איתו" - ולהבין שלחיות עם הצמאון הוא המזור. שאני ושישמים אינן שתי ישויות נפרדות. היא אני, אני היא. אלחנדרה פיסארניק כתבה על "פחד להיות שתיים בדרך לראי: / מישהו שישן בי / אוכל ושותה אותי."
אז אני מסרבת. אני מסרבת להפריד את ההוויה שלי לאני והיא. מסרבת לראות את המקומות החולים בי - אפילו, אם אהיה חומלת, המקומות הפגועים מאוד - מהמקומות הבריאים והיפים שהחיים שלי רצופים בהם. אני חיה עם הצמאון. אין לי שום תקווה להיות מי שיכולתי להיות אם לא היו הטראומות מהן אני סובלת עד עכשיו.
יש לי תקווה להיות מה שאני יכולה ורוצה, ואני אהיה.
אחת בדרך לראי.
הרבה אהבה,
אני (שישמים)
