בואי נהיה מעשיות
תמיכה את יכולה לקבל כאן לרוב, אני אנסה להתמקד בצד היותר מעשי, אני אנסה לחלוק איתך את נסיוני בתקווה שזה יתן לך איזה קו להתיישר איתו - בתחילת דרכי בפורום הזה חלקה איתי את נסיוני אלולי המדהימה, ובזכותה קיבלתי את הכוח והבטחון להמשיך. הריון הוא תחילתו של שלב בחיים שהוא רווי בפחד וחרדות. ביום שתלדי תביני שעד אותו היום לא ידעת פחד מהו, אז תתחילי להתרגל. נכון, את צודקת, אין אהבה גדולה מזו בעולם. אין סיפוק גדול מזה בעולם. ילדים גם יכולים להביא אותך למצבים שאת יוצאת מדעתך, יותר מאשר כל דבר בעולם יכול להרגיז אותך. כאמור, אני בחרתי לעשות את זה, ואני לא מצטערת אף לרגע. היה לי ברור כשמש שהפלה זה לא בשבילי, כך ההתמודדות עם כל השאר היתה קלה יותר. אני חוזרת על המלצתי למצוא עובדת סוציאלית לדבר איתה (או איתו). איך שאני רואה את זה יש לך כמה וכמה דברים להתמודד איתם, וסיוע מקצועי יכול לעשות את ההתמודדות הזו מצלחת וקלה יותר. בהנחה שאת ההחלטה קיבלת ואין דרך חזרה. ראשית, את צריכה לנטרל מהסביבה שלך את כל מי שלא מפרגן או תומך, ובעיקר את כל מי שמערער את בטחונך. יש המון דרכים לעשות את זה, כל אחת והדרך שלה, ולי עזרה בעיקר בתהליך הפסיכולוגית שהלכתי אליה בתחילת ההריון. זה מאוד קשה, במיוחד לאחת כמוני שחצי מהחיים שלה רק ניסתה לרצות משפחה שאי אפשר לרצות אותה. את צריכה לזרוק את המוסכמות מהחלון ולהיות תקיפה, להבהיר שזו החלטתך ואלו הם חייך ומי שלא מפרגן אין לו מקום בתמונה. אני ניהלתי שיחה כזו, קשה מאוד, עם הוריי, לאחד שבועות של בכי שבהם הם רק ניסו להפחיד אותו, להלחיץ ולהפעיל סחיטה רגשית כדי שאעשה מה שהם חושבים לנכון - הפלה. המאבק הזה במשפחה שלי רק גזל ממני אנרגיות שיכולתי והייתי צריכה להשקיע בעצמי ובתינוק שבבטן. זו היתה שיחה קצרה מאוד. הולך להיות לכם נכד, בין אם תרצו ובין אם לא. זה לא נתון לדיון, אני לא מבקשת עצות, אין כאן מקום לויכוח ודעתכם לא מעניינת אותי. אני מודיעה לכם עכשיו, שיש לכם שתי אופציות. האחת - לפרגן, לתמוך, להשלים עם העניין ולהיות סבא וסבתא. והשניה - לא להיות בכלל. הבחירה בידכם. יש לכם שבוע להחליט. אני אתקשר בעוד שבוע לשמוע מה החלטתם. שני ההורים שלי היו המומים. אחרי ויכוח קצרצר וחצי נזיפה, והסבר שלי מה משמעותו של "לא תהיו בכלל", ניתקתי את השיחה. נדרשו ממני כל הכוחות שלי כדי לבצע את השיחה הזו. מעולם לא דיברתי אל הוריי בצורה כזו. הייתי צריכה בהחלט לקחת בחשבון שהם יחליטו לא להיות, ולנתק את הקשר. לפני שעשיתי את השיחה ישבתי וחשבתי ודמיינתי את החיים שלי במצב כזה. החלטתי שזה שווה את זה, כי במצב של לחץ תמידי אין לי יכולת לתפקד. לא הייתי צריכה לחכות שבוע, והם גם לא הודיעו לי מה הם החליטו, אבל כמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מאמא שלי ששאלה במה אפשר לעזור. אבא שלי התאושש כמה ימים אחר כך ואמר "אני הולך להיות סבא"... אחרי שתנטרלי את ההשפעות השליליות מהסביבה שלך, את צריכה לנטרל את האב מן התמונה. לי לקח חודשים ארוכים לעשות את זה, המשכתי לקוות שאולי... ואולי אחרי הלידה... ואולי ואולי ואולי. מיותר לציין ששום דבר מאותם אולי לא קרה, וטוב שכך. בינתיים, את צריכה להתכונן לעובדה (קחי את זה כעובדה, אם זה ישתנה מה טוב), שאת לבד בעסק, שאבא לא בתמונה. מה שיקרה אחר כך לא משנה, כל עוד לא תכניסי את עצמך לסחרורים ואשליות ותנסי להכניס אותו בכוח למעגל שהוא אולי לא מוכן להיות בו. אני לא אומרת שזה קל, זה ממש לא קל. אבל החדשות הטובות הן, שזה הכי קשה בהריון, אבל אחרי הלידה זה כל כך קל... את לא מתארת לעצמך. אין ספק שהלב השבור העיב על ההנאה שלי מההריון. הבדידות היתה קשה לי מאוד, ללכת לבדיקות לבד... כל הלבד הזה לא היה קל. מרגע הלידה, קיומו של האב משחק תפקיד כל כך משני ושולי בחיינו, רוב הימים אני בכלל לא זוכרת שהוא קיים. אין ספק, שלכאוב זה כבר ממש לא כואב. אפילו לא קצת. ככל שתוציאי אותו מהתמונה המנטלית שלך מוקדם יותר, כך יהיה לך קל יותר לעבור את ההריון. ככל שתמשכי את זה, תנסי לערב אותו, תהיי על רכבת הרים של רגשות וזה לא בריא לא לך ולא לתינוקת. רק מה, זה אחד הדברים הכי קשים לעשות. אצלי הקשר נותק לחלוטין, היתה לי הצעת עבודה יפה מאוד סמוך למקום מגוריו ולקחתי הצעה אחרת בקצה השני של היבשת (אני חיה בארה"ב), אמנם בחצי מהכסף אבל לא רציתי להגיע למצב שאוכל להיתקל בו במקרב ברחוב. אני לא יודעת כמה אתם קרובים פיזית וכמה קשה יהיה לעשות את הניתוק, אבל כמו בכל פרידה ובמצב כזה על אחת כמה וכמה, ההתנתקות היא הצעד הראשון בדרך להחלמה, וככל שתמשכי אותה יותר יהיה קשה יותר. כמובן, זה לא אומר שהוא לא יהיה שם, שהוא לא יהיה אבא מצויין, שלא תחזרו להיות יחד והכל יהיה מקסים ונהדר כמו באגדות, אבל כדי לשרוד אני מציעה לך להוריד את האופציה הזו מהשולחן. להפתעות טובות אף פעם לא אומרים לא. הפתעות רעות לעומת זאת... חבל להתעסק במה שאולי יקרה. לגבי הורות יחידנית, אני לא יודעת להגיד לך מה ההבדלים כי מעולם לא חוויתי הורות בזוג, אבל אני בהחלט יכולה לספר לך על הקשיים שלי, שהם קיצוניים למדי משום שהחלטתי לחיות רחוק מכל משפחה וחברים. מצד שני, אני לא כל כך יכולה לספר לך על קשיים כלכליים נוראיים כי לי יש מקצוע והשכלה ועבודה טובה ואמנם אני ממש לא עשירה אבל אני לא צריכה עזרה מאף אחד, ואני מסתדרת יפה מאוד וחיה ברמה גבוהה יחסית ויכולה לקנות לבן שלי כל מה שמתחשק לי. כמו שכבר כתבתי, אני אשמח לעזור, אני משאירה לך להמשיך את הדיון לכיוונים שאת מרגישה שאת צריכה... בהצלחה!