חד הורית בחרדה

[zut]

חד הורית בחרדה

שלום לכם. אני בהריון ונפרדתי מבן זוגי כך שלחרדתי גיליתי שאני לבד במערכה. בתקופה הזו מאד קשה לי, סובלת מפחדים וחרדות ובעיקר מתחושת בדידות. אשמח לקבל עצות והצעות למקומות שמהם אוכל לשאוב תמיכה, ולהוריד את רמת החרדות. תודה

 

[רווקה2]

מזכירה לי את עצמי

אני בדיוק באותו מצב כמוך. גם אני בלי בן זוג אבל מבחירה. זה לא מונע את החששות ממה יהיה ואיך אסתדר וככל שזמן הלידה מתקרב החששות מתגברים. אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לעצור את הזמן כי אני עוד לא מוכנה ללדת (זה יקרה, אם ארצה או לא, בעוד כחודשיים). תחושת הבדידות נובעת מכך שהמשפחה לא כל כך מקבלת את הבחירה שלי (הם גרים מרחק שעתיים נסיעה ממני), החברות תפסו מרחק כל אחת מסיבה אחרת - אחת, בת להורים גרושים, כעסה עלי מאוד, האחרת בגלל שאני כבר לא יוצאת לבלות בלילות בתדירות הגבוהה שיצאתי קודם ואחרות פשוט הורידו משמעותית את מינון הקשר בלי להסביר למה. קודם גם היו לי מערכות יחסים עם גברים ועכשיו זה פשוט בלתי אפשרי (תקופת צינון לא תזיק). בכל מקרה אני בטוחה שכל הקשיים הללו הם שום דבר לעומת מה שצפוי לי בעתיד. מקווה שחיזקתי אותך ולו במעט. תתעודדי

 

[עדי בשמיים]

קודם כל לנשום עמוק

זה לא קל בהריון, אבל באופן מפתיע אחרי הלידה זה הרבה יותר קל, והרבה יותר כיף. גם אני מצאתי את עצמי במצב דומה, והפורום הזה עזר לי וחיזק אותי בתקופה הקשה. הייתי לבד, בלי משפחה, בארץ זרה, עברתי דירה למדינה אחרת והתחלתי עבודה חדשה בחודש חמישי. היום, הבן שלי כבר בן 14 חודש, ואני לא יכולה לתאר לך איזה כיף לי. כל הכאב שהיה בתקופת ההריון, כל החששות, כל החרדות, התבדו. אם החלטת שזה מה שאת רוצה, וזה מה שיעשה לך טוב, זה אפשרי וזה אפילו קל! ספרי קצת, באיזה חודש את, מאיפה את בארץ, מה את עושה, איך המשפחה מגיבה. המשפחה שלי הגיבה בצורה מחפירה ומביישת והיום כולם שמחים ומאושרים. גם אני איבדתי כמה חברים בתהליך אבל גם הרווחתי חדשים. זה זמן מצויין לנשום עמוק, לחייך, לראות את השמש זורחת ולהתרגש מהחיים שגדלים בתוכך. אין דבר מופלא מזה.

 

[zut]

אז ככה...

תודה על התגובות. מאד מעודד. אני גרה במרכז תל אביב כרגע, מתלבטת אם לעבור החוצה קצת כדי להיות יותר קרובה לאחותי ומשפחתה שיוכלו להעניק לי עזרה, אך מצד שני לעבור למקום פחות תוסס שבו החלום של לרדת מהבית עם התינוקת לבתי הקפה או סתם להסתובב ברחובות הומים יורד מהפרק. אני בתחילת חודש רביעי, מוצאת את עצמי עדיין לא מחוברת לעוברית החביבה שמסתלבטת בבטני מחד ומאידך כבר לא במוד שהייתי בו לפני ההריון. בוכה המון- כשאני קולטת שהמציאות שלי אינה תואמת את איך שרציתי שדברים יראו בחיים שלי. בוכה וחרדה גם מכל השינויים שמתחוללים בי, מהפחד מהלידה- איך עושים את זה לבד )נראה לי שיש שם הרבה רחמים עצמיים, דרך אגב שמת לב שהשורש של רחם ושל רחמים הוא אותו אחד?) מההכנה ללידה- האם זה לא כואב לעבור את זה לבד ואז אולי בכלל כדאי לוותר על זה. המשפחה (ההורים) קיבלו את זה יפה נוכח זה שהאבא מעוניין בתינוק ובאותה התקופה עוד החזקנו בזוגיות, עכשיו הם מאד כואבים את הפרידה שלנו. אני כואבת את הפרידה מאיש שאני אוהבת אבל לא מסוגל להכיל אותי ואת ההורמונים, אלא לוחם את החופש שלו ומפחד לאבדו. בקשר לחברים- לצערי איבדתי בינתיים שתי חברות שהיו ועדיין חשובות לי אבל דברים כנראה משתנים. בקשר לעצתך לנשום עמוק ולחייך- אני באמת מנסה אבל זה ככ קשה לי עכשיו, למרות שכל יום שעובר מעט יותר קל. בקיצור , התקופה מבולבלת ומבלבלת. נעה בין הרצון שלי ללידה טבעית ולבין הפחד והאפידורל. ועוד ועוד ועוד. אשמח לתגובות.

 

[עדי בשמיים]

למען האמת

את נשמעת קצת כמוני בתחילת ההריון, אביו של בני שבר את לבי, קשה להיות חזקים עם לב שבור. אבל מצד שני, את גם נשמעת לגמרי לא בטוחה שאת בכלל רוצה את זה. האם באמת חשבת על כך ברצינות? האם את רוצה? האם את מוכנה להורות יחידנית? האם את בנויה לזה? ומה מקומו של האב בתמונה? האם תהיה לכם מערכת יחסים על אף הפרידה? האם ישמש כאב? יש המון שאלות שבלי לדעת את התשובות להן קשה מאוד לייעץ לך. יש הבדל עצום ורב בין מצב של אם יחידנית על הנייר - אבל עם אב מתפקד ואוהב בתמונה, לבין מצב של אם יחידנית אמיתי כשהאב לא בתמונה בשום צורה, לא על הנייר ולא בחיי הילד. לגבי חברים - זה בא והולך. לאנשים יש נטייה (טבעית אולי) להשתמש בכל האמצעים כדי לגרום לך לעשות את מה שהם חושבים שהוא נכון. לפעמים האמצעים האלה מאוד מכוערים. גם אני איבדתי כך כמה אנשים קרובים מאוד שחשבו שאני עושה החלטה שגויה. זבש"ם. מצד שני כשהדברים כבר הופכים לעובדה קיימת, את עשויה לגלות שאותם אנשים פשוט חוזרים באותה מהירות בה נעלמו. ברגע שהם מבינים שאין להם שום דרך לשנות את התמונה, הם חוזרים להיות שם. זה לא אומר שאת תרגישי אותו הדבר לגביהם. אני לא. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא ללכת לקבל קצת עזרה מקצועית. אני עשיתי את זה בתחילת ההריון ואין מלים לתאר כמה שזה עזר לי. מצאתי פסיכולוגית כלבבי (מישהי שעסקה בעצם בעבודה סוציאלית שזה יותר התאים לי מבחינת שיטות), ונפגשתי איתה משהו כמו עשר פעמים. זה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בתוך המצב שהייתי בו. היא עזרה לי להבין את עצמי, לעשות את ההבחנה בין כאב הפרידה ולהבין האם אני רוצה את התינוק בגללי או בגלל כל מיני סיבות חיצוניות. היא עזרה לי לנטרל את הסביבה שלא פירגנה וערערה את בטחוני. כמו שכתבתי, ללכת אליה היה הדבר הכי חכם שעשיתי, משם הכל נעשה קל יותר. אני מאחלת לך רק בהצלחה, אשמח לנסות לעזור בכל מה שתצטרכי.

 

[zut]

כבר עוזרת...

לפני שהריתי, כבר הרגשתי שהגיע הזמן להיות אמא, שזה מה שאני רוצה לבד או ביחד. בכל מקרה שעל הורות לא אוותר. אז הייתי בטוחה יותר מעכשיו. עכשיות כשההריון הוא המציאות, החרדות והבהלה מטשטשים את מה שהייתי. למרות שכאשר עולות לי מחשבות של הפלה, לוותר על הכל ולחזור אחורה אני יודעת שמה שישאר יהיה ריק גדול, כבר שבעתי מהחופש לעשות מה שעולה ברוחי, להיות הציפור החופשיה, כבר הבנתי שהדבר האמיתי נמצא כנראה באהבה חסרת גבולות שכרוכה בקושי אבל מתגמלת את החיים בטעם שאיני מכירה עוד, אבל ראיתי אותו אצל אחרים. הדבר האמיתי כנראה. אז כך שאני סגורה על זה שאני רוצה את התינוקת, וחרדה גם מזה שאולי הסיבות לכך הן אגואיסטיות מדי, ולא הסיבות הנכונות. האם אני בנויה להורות יחידנית? אני באמת לא יודעת, אין לי נסיון בזה, אני לא ממש יודעת מה זה אומר... לגבי האב, הוא מצהיר שהוא מאד רוצה ילד ואני מאמינה לו. אבל הוא גם לא יודע מה זה, וכלוחם חופש מתמיד איני יודעת כמה הוא באמת יהיה שם בזמן האמת. אני יודעת שהרצון שלו כן אבל לגבי יכולת הויתור שלו אני לא בטוחה בכלום. אני מודה לך על תשומת הלב, על העצות ועל הנכונות לעזור.

 

[m i c h a l i]

וואוו ממש ממש ריגשת אותי בדברייך

לפני כן חשבתי שיש לך ספק בקשר להיריון... מהדברים שהעלית כאן עכשיו אני מרגישה כמה את כמהה לילד הזה

"הדבר האמיתי נמצא כנראה באהבה חסרת גבולות שכרוכה בקושי אבל מתגמלת את החיים בטעם שאיני מכירה עוד, אבל ראיתי אותו אצל אחרים." זאת פשוט תובנה מדהימה בעיניי... הרבה פעמים בחיים אנחנו הולכים בדרך שבה אין אנו יודעים מה יחכה לנו בסופה... אז נכון שגם פה הדרך לא ממש ברורה... אבל להיות אמא ( בעיניי לפחות) זה לחוות את הדרך עצמה ולא את המטרה שבסופה

כל יום איתה הוא מתנה בשבילי, כל דקה שאני איתה היא יקרה מפז אני לא אומרת שהכל ורוד וקל ונעים אבל הרגעים שהם כן, שווים את כל הקשיים שבדרך. ברוכה הבאה אלינו

 

[עדי בשמיים]

בואי נהיה מעשיות

תמיכה את יכולה לקבל כאן לרוב, אני אנסה להתמקד בצד היותר מעשי, אני אנסה לחלוק איתך את נסיוני בתקווה שזה יתן לך איזה קו להתיישר איתו - בתחילת דרכי בפורום הזה חלקה איתי את נסיוני אלולי המדהימה, ובזכותה קיבלתי את הכוח והבטחון להמשיך. הריון הוא תחילתו של שלב בחיים שהוא רווי בפחד וחרדות. ביום שתלדי תביני שעד אותו היום לא ידעת פחד מהו, אז תתחילי להתרגל. נכון, את צודקת, אין אהבה גדולה מזו בעולם. אין סיפוק גדול מזה בעולם. ילדים גם יכולים להביא אותך למצבים שאת יוצאת מדעתך, יותר מאשר כל דבר בעולם יכול להרגיז אותך. כאמור, אני בחרתי לעשות את זה, ואני לא מצטערת אף לרגע. היה לי ברור כשמש שהפלה זה לא בשבילי, כך ההתמודדות עם כל השאר היתה קלה יותר. אני חוזרת על המלצתי למצוא עובדת סוציאלית לדבר איתה (או איתו). איך שאני רואה את זה יש לך כמה וכמה דברים להתמודד איתם, וסיוע מקצועי יכול לעשות את ההתמודדות הזו מצלחת וקלה יותר. בהנחה שאת ההחלטה קיבלת ואין דרך חזרה. ראשית, את צריכה לנטרל מהסביבה שלך את כל מי שלא מפרגן או תומך, ובעיקר את כל מי שמערער את בטחונך. יש המון דרכים לעשות את זה, כל אחת והדרך שלה, ולי עזרה בעיקר בתהליך הפסיכולוגית שהלכתי אליה בתחילת ההריון. זה מאוד קשה, במיוחד לאחת כמוני שחצי מהחיים שלה רק ניסתה לרצות משפחה שאי אפשר לרצות אותה. את צריכה לזרוק את המוסכמות מהחלון ולהיות תקיפה, להבהיר שזו החלטתך ואלו הם חייך ומי שלא מפרגן אין לו מקום בתמונה. אני ניהלתי שיחה כזו, קשה מאוד, עם הוריי, לאחד שבועות של בכי שבהם הם רק ניסו להפחיד אותו, להלחיץ ולהפעיל סחיטה רגשית כדי שאעשה מה שהם חושבים לנכון - הפלה. המאבק הזה במשפחה שלי רק גזל ממני אנרגיות שיכולתי והייתי צריכה להשקיע בעצמי ובתינוק שבבטן. זו היתה שיחה קצרה מאוד. הולך להיות לכם נכד, בין אם תרצו ובין אם לא. זה לא נתון לדיון, אני לא מבקשת עצות, אין כאן מקום לויכוח ודעתכם לא מעניינת אותי. אני מודיעה לכם עכשיו, שיש לכם שתי אופציות. האחת - לפרגן, לתמוך, להשלים עם העניין ולהיות סבא וסבתא. והשניה - לא להיות בכלל. הבחירה בידכם. יש לכם שבוע להחליט. אני אתקשר בעוד שבוע לשמוע מה החלטתם. שני ההורים שלי היו המומים. אחרי ויכוח קצרצר וחצי נזיפה, והסבר שלי מה משמעותו של "לא תהיו בכלל", ניתקתי את השיחה. נדרשו ממני כל הכוחות שלי כדי לבצע את השיחה הזו. מעולם לא דיברתי אל הוריי בצורה כזו. הייתי צריכה בהחלט לקחת בחשבון שהם יחליטו לא להיות, ולנתק את הקשר. לפני שעשיתי את השיחה ישבתי וחשבתי ודמיינתי את החיים שלי במצב כזה. החלטתי שזה שווה את זה, כי במצב של לחץ תמידי אין לי יכולת לתפקד. לא הייתי צריכה לחכות שבוע, והם גם לא הודיעו לי מה הם החליטו, אבל כמה ימים לאחר מכן קיבלתי טלפון מאמא שלי ששאלה במה אפשר לעזור. אבא שלי התאושש כמה ימים אחר כך ואמר "אני הולך להיות סבא"... אחרי שתנטרלי את ההשפעות השליליות מהסביבה שלך, את צריכה לנטרל את האב מן התמונה. לי לקח חודשים ארוכים לעשות את זה, המשכתי לקוות שאולי... ואולי אחרי הלידה... ואולי ואולי ואולי. מיותר לציין ששום דבר מאותם אולי לא קרה, וטוב שכך. בינתיים, את צריכה להתכונן לעובדה (קחי את זה כעובדה, אם זה ישתנה מה טוב), שאת לבד בעסק, שאבא לא בתמונה. מה שיקרה אחר כך לא משנה, כל עוד לא תכניסי את עצמך לסחרורים ואשליות ותנסי להכניס אותו בכוח למעגל שהוא אולי לא מוכן להיות בו. אני לא אומרת שזה קל, זה ממש לא קל. אבל החדשות הטובות הן, שזה הכי קשה בהריון, אבל אחרי הלידה זה כל כך קל... את לא מתארת לעצמך. אין ספק שהלב השבור העיב על ההנאה שלי מההריון. הבדידות היתה קשה לי מאוד, ללכת לבדיקות לבד... כל הלבד הזה לא היה קל. מרגע הלידה, קיומו של האב משחק תפקיד כל כך משני ושולי בחיינו, רוב הימים אני בכלל לא זוכרת שהוא קיים. אין ספק, שלכאוב זה כבר ממש לא כואב. אפילו לא קצת. ככל שתוציאי אותו מהתמונה המנטלית שלך מוקדם יותר, כך יהיה לך קל יותר לעבור את ההריון. ככל שתמשכי את זה, תנסי לערב אותו, תהיי על רכבת הרים של רגשות וזה לא בריא לא לך ולא לתינוקת. רק מה, זה אחד הדברים הכי קשים לעשות. אצלי הקשר נותק לחלוטין, היתה לי הצעת עבודה יפה מאוד סמוך למקום מגוריו ולקחתי הצעה אחרת בקצה השני של היבשת (אני חיה בארה"ב), אמנם בחצי מהכסף אבל לא רציתי להגיע למצב שאוכל להיתקל בו במקרב ברחוב. אני לא יודעת כמה אתם קרובים פיזית וכמה קשה יהיה לעשות את הניתוק, אבל כמו בכל פרידה ובמצב כזה על אחת כמה וכמה, ההתנתקות היא הצעד הראשון בדרך להחלמה, וככל שתמשכי אותה יותר יהיה קשה יותר. כמובן, זה לא אומר שהוא לא יהיה שם, שהוא לא יהיה אבא מצויין, שלא תחזרו להיות יחד והכל יהיה מקסים ונהדר כמו באגדות, אבל כדי לשרוד אני מציעה לך להוריד את האופציה הזו מהשולחן. להפתעות טובות אף פעם לא אומרים לא. הפתעות רעות לעומת זאת... חבל להתעסק במה שאולי יקרה. לגבי הורות יחידנית, אני לא יודעת להגיד לך מה ההבדלים כי מעולם לא חוויתי הורות בזוג, אבל אני בהחלט יכולה לספר לך על הקשיים שלי, שהם קיצוניים למדי משום שהחלטתי לחיות רחוק מכל משפחה וחברים. מצד שני, אני לא כל כך יכולה לספר לך על קשיים כלכליים נוראיים כי לי יש מקצוע והשכלה ועבודה טובה ואמנם אני ממש לא עשירה אבל אני לא צריכה עזרה מאף אחד, ואני מסתדרת יפה מאוד וחיה ברמה גבוהה יחסית ויכולה לקנות לבן שלי כל מה שמתחשק לי. כמו שכבר כתבתי, אני אשמח לעזור, אני משאירה לך להמשיך את הדיון לכיוונים שאת מרגישה שאת צריכה... בהצלחה!

 

[zut]

קשה להיות מעשית...

מאד התרגשתי כשקראתי את תגובתך. תודה. יש לי מזל שהמשפחה תומכת, למרות שלהורים אני משתדלת לא להראות כמה כואב לי בתקופה הזו, משתדלת להיראות להם חזקה אחרת גם להם יהיה הרבה יותר קשה ואולי יעורר אצלם ספקות... אין ספק שאת צודקת באבחנה שאני צריכה לשחרר את האבא לגמרי, לתכנן ולחיות את חיי בלעדיו ומה שיקרה יקרה. הבעיה היחידה עם זה היא שאני לא ממש מצליחה לעשות את זה. המחשבות, התקוות, הרצונות פועלים בתוכי ללא שליטה בעוד המציאות ככ שונה. האכזבה מהדהדת בעוצמה כמעט כל רגע. הבקרים קשים במיוחד. כן, אני יודעת שזה עניין של זמן, ומאמינ לך שאחרי הלידה דברים יקבלו פרופורציות חדשות, משתדלת לעשות עם עצמי דברים חדשים שלא היה לי אומץ קודם לעשות, אבל האכזבה והכאב מהדהדים שוב ושוב. ויש רגעים שאני מחוזקת, שבהם אני מרגישה את היכולת לעשות את כל זה לבד ואז זה עובר. אני מודעת לזה שאני בעצם מתארת מצב של לב שבור קלאסי, שאינו תלוי בהריון אבל ברור שמתעצם עם ההריון. אני כבר אמורה להיות מןמחית לאיך לצאת מזה אבל השיטות הישנות (מישהו חדש ומהר) לא ממש אקטואליות... לגבי הבדיקות והלבד- זה הורס אותי. מה שהכי עושה לי רע זה שהתינוקת החביבה "אוכלת" את כל הג'יפה הזו בגיל ככ צעיר. במקום לקבל בתקופה המשמעותית הזו אהבה ושמחה היא ניזונה מעצב, דמעות, כאב. והלואי וידעתי איך להפוך את עצמי, למענה. כואב לי ומטריד אותי שפתאום חזרתי לעשן, מתוך נסיון להמנע מהתמוטטות מוחלטת ואז אני מגלה שאני מעשנת המון, מרעילה את הקטנה, מנסה להפסיק, עוד התמודדות בתוך זמן משבר.

 

[רווקה2]

../images/Emo140.gifיקירתי

תבטיחי לי שאת מפסיקה לעשן, לפחות עד יום שישי בבוקר, אז תקבלי זריקת עידוד

. תחזיקי מעמד, גם אני הייתי בשלב הזה של הרחמים העצמיים והתחושה של שיא השפל. זה עובר. ככל שזמן הלידה מתקרב את תתחזקי יותר ויותר. תחשבי חיובי - העתיד צופה לך טוב! אושר גדול שטרם חווית מצפה לך. 7 השנים הרעות או-טו-טו מאחוריך

 

[מצוטטת בהנאה]

מתוקה..

ראשית עלייך להתעודד מהעובדה שיש לך משפחה אוהבת ותומכת, כפי שכבר קראת יש נשים שפשוט המשפחה החרימה אותן על כך (ובעידן של היום זה כבר ל אמור להיות כך). לפי מה שהבנתי הכאב הגדול שלך הוא שבעצם האבא פרש מן "המרוץ" ועוד הבנתי שאת מוכנה להביא את הילד לעולם בכל מקרה. כל פרידה מאדם אהוב היא כואבת, יתכן כי נבהל אני לא רוצה לנטוע בך סתם תקוות אבל ראיתי המון זוגות כאלה, וכשנולד התינוק האב פתאום כן נכנס לתמונה, כך שלדעתי לא הכל אבוד. אני מכירה המון נשים שהביאו ילדים ללא אב בתמונה, ולאחר הלידה הן פשוט פרחו. אל תראי הכל בשחור לבן הכניסי מעט צבעים לחייך, ותראי שהם ישתנו מאחלת לך שתהיי חזקה ואנו כאן בשבילך

 

[zut]

תודה גם לך...

הפורום הזה מחמם את לבי.

 

[J oker]

תהי חזקה

מקוה שדברים יסתדרו, אך תיזכרי לא למסור לאימוץ, שלא תעברי את אותה חויה שעוברת האם הביולוגית היום.

 

[ורדהמקורית]

הגעת למקום הנכון, ואם אפשר לעזור

יותר. את יכולה להעביר מסר. אני חד הורית + 2. שמכירה את כל החרדות, וכל הפחדים. ומאוד אשמח לתת כתף, ואוזן. ורד אמא של נעמה-ויקי וסיוון

 

[א ד מ ד מ ה]

כול אמא חדשה מרגישה בידיוק כמוך

לכול אמא חדשה בעיקר בילד הראשון מרגישה את אותם הדברים שאת מרגישה ולא משנה אם נשואה או לא , ותאמיני לי זה עובר אין לך מה לדאוג . הייתי באותו מצב אפילו הגעתי לגרוע יותר אבל עכשיו זה מאחוריי ואני מודה להלוקים על המתנה הזאת . שאלה לי אליך: לא ציינת אם הבן זוג יודע? אם לא אכן זה הזמן לספר לו . אך תתעודדי ואל תדאגי הכל היסתדר החשוב ביותר זה לדבר לשוחח להיפתח בכל הנוגע לחרדות והחששות זה רק יעודד אותך . מאחלת לך רק טוב ובהצלחה ושהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר ותהי חזקה

אנחנו מחזיקים לך ידיים