חדש כאן

[yazi22]

חדש כאן

הגעתי לפורום, והסתכלתי על ההודעות. המשכתי כמה דפים אחורה. שניים שלושה דפים אחורה, התאריך הוא 8.9.2005 או ישן יותר. כשזה היה התאריך, מה לי ולפורום הזה? מה לי ולשכול? מה לי ולכאב? הרי לי זה לא יקרה. ומהיום הזה קדימה, יום, יומיים, שלושה וכבר אני במקום העמוק ביותר. קורא את ההודעות וכל כך מבין. כל כך מזדהה. כל כך שם. עד עולם. מאסר עולם. ולא עבר אפילו חודש.

 

[רעוּת]

אוף

"מאסר עולם" בימים הפחות אופטימיים שלי אני גם רואה את זה ככה. מאסר עולם. בלי חופשות. בלי יום אחד של לשכוח. בלי אפשרות לחזור למה שהיה פעם. אבל מצד שני, זה לא בהכרח ככה, כי יש חיים גם אחרי חודש, זה לא הרבה בכלל. זה כלום לא מספיק זמן בשביל שתכול לראות שיש חיים אחרי ויש בהם אפילו את הדברים שאהבת לעשות קודם ויש בהם גם רגעים מאושרים.

 

[yazi22]

מה שהיה פעם

אפילו היום יש חיים, ויש רגעים מאושרים, ואני מנסה ללקט מה שיותר. ואפילו היום, מנסים לא רק לחזור למה שהיה, אלא לשנות, ולעשות יותר טוב ממה שהיה. אבל, נראה לי שהחיים אחרי, לעולם לא יהיו כמו החיים לפני. ויהיה בהם משהו, גרעין של צער, לא משנה באיזה גודל, אבל עם עומק, ומשמעות. אולי אושר וצער שחיים יחד, שלובים זה בזה. אבל תמיד משהו משניהם. אז אולי זה מאסר עולם עם חופשות. אפילו הרבה. אבל אף פעם זה לא יהיה כמו שהיה פעם. לעולם.

 

[רעוּת]

נכון

זה לא יהיה כמו פעם אני לארוצה לדכא אותך, אבל הזמן לא מרפא הוא רק מאפשר לך להמשיך לחיות ללמוד, להשתפר, לנסות לחיות טוב יותר אולי.. וזה בדיוק כמו שכתבת, תמיד יהיה בהם גרעין של צער אבל הגרעין הזה ישנה גדלים על הזמן ולפעמים הוא יהיה קטן יותר ויאפשר לך גם לחיות.

 

[yazi22]

מה עושה הזמן

כבר הספקתי להבין שהזמן לא מרפא. רק מלמד. אגב, לא הצגתי את עצמי. שמי יעקב. עד לפני חודש הייתי אבא לילד בן 17.

 

[eaz1514]

יעקב הזמן מלמד לחיות עם הפצע המדמם

פשוט עוצרים את הדימום וממשיכים הלאה. לעיתים מצליחים לעיתים לא. אלא הם חיינו מעתה ולעולם, תערובת של שמחה ועצב. בחגים יותר קשה כשכולם בטירוף של נקיונות- קניות-אירוח-טיולים ושמחה גדולה על כל החופש הזה, לנו קשה יותר כי לנו זמן פנוי משמעותו זמן למחשבה, לזכרונות, להסתכלות מהצד איך עולם מתנהל לו כ'תמול שלשום והם כבר לא כאן. אני כבר שנה ושמונה חודשים ב"מועדון" הזה, עם עליות וירידות ולפעמים כשהכל נראה שחור והלחץ על הלב כבד משפט ממי מחברי הפורום מצליח להפיג את המועקה ולהחזיר את החיים לפרופורציה. שנה טובה, והמון כח להמשך הדרך. אמא של רונן

 

[yazi22]

זמן למחשבות

האם שפע זמן פנוי עדיין מייצר רק צער? האם למדת כיצד להפוך את הזכרונות למקור של שמחה? ברור לי שכאשר אנחנו עסוקים בדברים אחרים, אנחנו מרוכזים בהם, ואז מצליחים "לשכוח להיות עצובים". אבל מה עם הרגעים שהם שלנו? הזמנים הפנויים למחשבה וזכרונות?

 

[eaz1514]

לא כל הזכרונות עצובים ההיפך הנכון

אני זוכרת את רונן שלי בד"כ כשהכל עוד היה טוב, לפני פרוץ המחלה הנוראה וכל מה שבא בעקבותיה. כשמדברים עליו בבית זה רוב הזמן נגמר בצחוק כי כזה היה רונן רציני כלפי חוץ וליצן מבפנים. אני למדתי להעסיק את עצמי גם בשעות הפנאי שלי . אבל מה לעשות, בחגים כבד לי יותר בלב כי רונן לא שותף אקטיבי להמולת החג וחסרונו מורגש ביתר שאת. אני כבר "ותיקה" בעניין וככל שהזמן עובר יותר קשה בחגים. סדר פסח הראשון עבר בסדר, בראש השנה אשתקד ארחתי 17 איש. השנה לא היה לי כח אוחשק כי רונן לא נמצא כדי לעזור לי וכי כל דבר שאני עושה מזכיר לי שאני לא יכולה לבקש מרונן שיבוא לעזור לי וזה כואב. לא ביום יום אלא באירועים המיוחדים. אני משתדלת להדחיק את החודשים האחרונים, את המראות הקשים אבל אלה מתגנבים מדי פעם ואני מתאמצת לגרש אותם כי אני שומעת את רונן מזכיר לי כמנהגו "אמא לא בוכים" ואמא לא בוכה זו רק העין שדומעת.