חדש כאן

יהוי

New member
חדש כאן

היום התקשרתי לביטוח לאומי: "יש לך קוד סודי" שואלת הפקידה. אני: "לא" הפקידה: "אז אני אשאל אותך כמה שאלות לוידוי, באיזו קופת חולים אתה?" אני: "מכבי" הפקידה: "כמה אחים יש לך?" פה הרגשתי כאילו מישהו הוריד לי פטיש חמש על הראש. מה עונים בכלל במצב כזה? סיימתי מהר את השיחה,הודעתי לבוס שאני לא מרגיש טוב ונסעתי הביתה. בכיתי כל הדרך ונרגעתי רק בכניסה לישוב. לשמחתי החברה שלי לא עבדה היום, החיבוק ממנה היה בדיוק מה שהייתי צריך. הלכתי לישון ולהפתעתי אפילו נרדמתי אבל החברה אמרה שצעקתי מתוך שינה. הסיוט הזה לא יגמר אף פעם? האם לא יגיע יום בו אני אתעורר בבוקר עם שימחה על היום החדש במקום עם שימחה על כך שאני ביום אחד יותר קרוב להצטרף אליה? שלא תבינו לא נכון,יש לי גם ימים טובים אבל היום מצב הרוח שלי מגרד את הריצפה.
 

shlish2004

New member
שלום לך

לצערנו כולנו חווים את הבעיה הזו מפעם לפעם. כבר התנהלו כאן דיונים בשאלה - כאשר שואלים כמה אחים אתם מה אתם אומרים. הדעות הן מגוונות ורבות. באשר לשאלה אם הסיוט לא ייגמר - לטעמי, ואני מדגיש וזו דעתי האישית והבלתי מקצועית בעליל תלוי מתי תחליט שאתה ראוי לחיות את חייך ולהמשיך הלאה, תמיד ניתן לחיות עם האסון האישי וביחד עם זאת להמשיך בחייך. בנוסף מותר לך שיהיו ימים שמצב הרוח מגרד את הרצפה - כולנו חיים כמו גל סינוס - פעם למעלה ופעם למטה. עמית
 

גילה40

New member
יש ימים טובים יותר ויש ימים פחות

כשהאסון הנורא מכל הגיע לפתח ביתנו ובגמרה " השבעה ", יצאתי החוצה להמשך החיים הרגילים ,ובכל מה שעשיתי הייתי בטוחה כי כל העולם יודע על אסוני , ואני כל הזמן הסתובבתי לראות מי מסתכל עלי( עד היום זה קורה לי ), איך זה יתכן כי העולם נוהג כמנהגו אנשם מסתובבים רגיל ברחובות העיר , בקניונים, נוסעים לעבודה ומטיילים ואני עם הטרגדיה הנוראה הזו ..... האם לאף אחד זה לא מזיז? האם הם לא רואים כמה אני עצובה וכואבת????? אז מסתבר שלא הם אפילו לא יודעים איזו חוויה נוראה חוויתי לאחרונה , האסון הוא שלנו והחוויה היא שלנו , רק אתם בפורום הזה יכולים להבין את המשמעות של הכאב .... אתמול הייתי בטכס שנתי של חיל החימוש ופגשתי שם כמה אנישם שאני מכירה וכמובן המשפחה , הגעתי לשם כולי חיוכים מאושרת אבל תוך כדי הטכס שוב העניים נתמלאו דמעות והכאב יצא החוצה במלואו .... אי אפשר לקחת ממני את שימחת החיים אבל היא מהולה בהמון המון המון כאב ועצב ... היום הימים החשובים שלי הם כל ימי הזיכרו והטכסים למינהם .... אז לשאלתך ... הסיוט הזה לא יגמר לעולם
 

בר03

New member
היי

גם אני בשנתיים הראשונות הייתי נסערת מאד מכל שאלה ומכל מצב שהזכיר לי אותו, ואולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל בשבילי הזמן הוא התרופה הטובה ביותר , אתה לומד לחיות עם ה"אין" עם הריקנות העצומה וכן - אתה לומד לחיות שוב ולשמוח ולהתרגש ונכון שיש את הימים המגעילים שהכל לא טוב בהם אבל הם עוברים - כי הכל עובר (והמשפט המעצבן - החיים חזקים מהכל).
 
למעלה