עניין של אמונה ורצון
הסיפור שלי דומה, טכנית אם אפשר לומר. בלי הרקע של הזעם ואובדן אמון בהורים וכו'. יצאתי מהקיבוץ עם בגדי עלי, ועם תכנית להמשיך מעבר לתואר הראשון שלא היה פרקטי במיוחד וגם לא מילא את משאלות ליבי. הייתי אמורה להיות אסירת תודה לקיבוץ שאישר לי לצאת ללימודים בגיל צעיר, לפני אחרים שחיכו בתור ובתחום שאינו נחוץ למשק. מדובר על שנים אחורה.....ודאי שלא יכולתי לצפות שיאשרו המשך לימודים. יצאתי לעיר הגדולה, וניקיתי בתים עד צאת הנשמה ולמדתי במקביל, וחישבתי כל אגורה בסופר, וגרתי עם שני שותפים לפחות בשביל החיסכון, ותמיד הייתי מבוגרת מכל סובבי. גם לי קשה לעשות כמה דברים במקביל, וכך יצא, שהתפניתי לזוגיות משמעותית רק בתום הפרוייקט הנ"ל. לא צריך לישון ליד האסלה במחסן, יש מילגות (אישית אף פעם לא מצאתי אחת שתהיה תפורה עלי, אבל אולי כאן נכנס מה שאתה כה חושש ממנו: ה"תיוג"?) יש חונכות פר"ח, יש הלוואות בבנק להחזר בתנאים שונים כאשר המקצוע כבר ביד. הקושי האמיתי הוא להחליט ולעשות, ולהכין תכנית מגירה למקרה לא צפוי (למשל מישהו שאפשר לגור אצלו מס' חודשים, או חלוקת תכנית הלימודים למנות קטנות על פני יותר זמן וכו') ולהבין שלא כל מהלך של הזולת (ההורים, הקיבוץ, השותפים, המרצים) מכוון נגדך, וכדי להכשילך בזדון. יש מליון סיבות שהתכנית שלך תיכשל - והן ודאי מציאותיות. זה שאתה יודע אותן כבר עכשיו, זה רק אומר שאתה יכול להתכונן מראש ולמצוא פתרונות. ועכשיו, אני קוראת, ואומרת לעצמי שבפעם הבאה שיהיה לי חלום ויהיו לי ספקות לגביו, אגש לכאן לקרוא מה שכתבתי.... זו היתה ממש תרפיה עצמית. (אתה בטוח שאתה מתנגד לרעיון האוטוביוגרפיה? זה כל-כך עוזר!)
