שלום לך.
כולן כאן יכולות להבין את הגעגוע העז הזה. הפרעות אכילה- בכל הצורות שלהן- הן מנגנון שבאיזושהיא דרך מעניק בטחון ועוזר להתמודד עם כאבים וקשיים בלי לכאוב אותם עד הסוף, מנגנון שנותן לנו אשליה של שליטה בחיים שלנו. למעשה, כמו שאת בטח יודעת, מהר מאוד לא אנחנו שולטים באכילה, אלא החולי שולט בנו- משתלט לנו על המחשבות, ההתנהגות, הקשרים החברתיים, הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים ולעולם... זו רק אשליה, אבל היא מפתה כי העולם מלא קשיים, ולהתמודד איתם ככה לבד, קשה. נשמע שעשית דרך ארוכה ושאת לא רוצה לאבד את ההישגים שלך. מי עזר לך בדרך? מה עזר לך לצאת מזה?
