חדשה
לפני קצת פחות מחודש עברתי "סטטוס". רגע אחד נשואה ואח"כ זהו נגמר. פשוט קשה לתפוס באיזו קלות יכולים להגמר החיים. וכעת להתעורר כל בוקר ולקום לידיעה שזהו נשארתי לבד. לקוות שזה רק חלום ולהבין שזהו זה מה יש. תמיד היה ברור לי שזה יהיה הפוך. אני אלך לי בשקט לעולמי והוא יסתדר אחרי, אז תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פשוט קשה להתרגל לקום לבד וללכת לישון לבד. בכלל החגים נפלו פה אחד אחרי השני ופתאם להשאר לבד בבית. לא בא לי להתקשר לחברים/משפחה כי מיד הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן וזה לא תענוג גדול. לפני כחודשיים עברתי איזה ניתוח וכעת אני בסוף תקופת ימי המחלה. תכננתי שכאשר אבריא נחגוג את הבאסה של הניתוח בנסיעה לים המלח או איזה מקום כייפי אחר, פשוט לשכוח ממה שהיה. אבל במקום לחגוג את ההבראה נפלה עלי מכה גדולה עוד יותר וחוץ מלבכות לא נשאר הרבה. ברור שצריך להמשיך הלאה וזה מה שאעשה כי אין ברירה אחרת אבל זה כ"כ קשה. כל פעם שאני עושה משהו שבד"כ בעלי טיפל בו זה מעלה מיד דמעות ושוב חוזרת ההבנה שיותר הוא לא יחזור.
לפני קצת פחות מחודש עברתי "סטטוס". רגע אחד נשואה ואח"כ זהו נגמר. פשוט קשה לתפוס באיזו קלות יכולים להגמר החיים. וכעת להתעורר כל בוקר ולקום לידיעה שזהו נשארתי לבד. לקוות שזה רק חלום ולהבין שזהו זה מה יש. תמיד היה ברור לי שזה יהיה הפוך. אני אלך לי בשקט לעולמי והוא יסתדר אחרי, אז תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פשוט קשה להתרגל לקום לבד וללכת לישון לבד. בכלל החגים נפלו פה אחד אחרי השני ופתאם להשאר לבד בבית. לא בא לי להתקשר לחברים/משפחה כי מיד הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן וזה לא תענוג גדול. לפני כחודשיים עברתי איזה ניתוח וכעת אני בסוף תקופת ימי המחלה. תכננתי שכאשר אבריא נחגוג את הבאסה של הניתוח בנסיעה לים המלח או איזה מקום כייפי אחר, פשוט לשכוח ממה שהיה. אבל במקום לחגוג את ההבראה נפלה עלי מכה גדולה עוד יותר וחוץ מלבכות לא נשאר הרבה. ברור שצריך להמשיך הלאה וזה מה שאעשה כי אין ברירה אחרת אבל זה כ"כ קשה. כל פעם שאני עושה משהו שבד"כ בעלי טיפל בו זה מעלה מיד דמעות ושוב חוזרת ההבנה שיותר הוא לא יחזור.
