מהתחלה
ואיפה היא? אז קודם כל זה מה שקורה לי רוב הזמן. אני מתחילה להסתבך בתוך דברים(בתוך עצמי אולי) שואלים אותי משהו "פשוט" ואני מתפזרת. חוטי המחשבה (רגש? למרות שמה זה רגש, מזמן לא מרגישה מה זה רגש.. ואיך אני שומעת עכשיו משפטים כמו "את מעלה כאן הרבה דברים.."- נו שיט..) חוטי המחשבה מסתבכים אחד בתוך השני ואני כבר מזמן מתנתקת מהמציאות ושוכחת מה הייתה השאלה המקורית ומה רצו ממני. אז לרוב אני מאבדת מילים, מרגישה מפגרת באמצע משפט מתחלה לקרטע ולגמגם מה שעוד יותר גורם לי להתכווץ בתוך עצמי ולהתנתק מההתרחשות.. והנה, מלספר על עצמי- נתקעתי על מילה קטנה כמו "התחלה".. שזה מה שקורה רוב הזמן. לא יודעת. פשוט מרגישה מפגרת. ויודעת שאני לא.. הדקות עוברות, הימים, השבועות- ואני נשארת אותו הדבר. פעם הייתי שמחה. צחקתי, אהבתי, הייתה לי זוגיות. אף פעם לא הרגשתי אהובה. פעם לא הרגשתי בודדה. פעם לא פקפקתי בכל מי שמדבר איתי, בכל מי שאני מדברת איתו במה הם באמת חושבים ובהאם באמת אכפת להם האם הם באמת מתכוונים לזה? בכל דבר, כל מילה. לא שלא היה אכפת לי אני חושבת פשוט לא חשבתי על זה פעם. היום. יש כל כך הרבה.. אני פשוט רוצה לקחת את כל מה שבמפתח הלב, קצת מתחת לאיפה שהצלעות מתחברות ונגמרות, לאסוף את זה באיזו כף או את חפירה ולהוציא את זה ופעם חת להרגיש בלי ה.. משהו מטען, משקל, "דבר" הזה.. מנסה למצוא מילים וכולן לא מדויקות. כשאחרות כותבות אני מזדהה. לא מתחברת אפילו אלא מזדה. בשינויים טכניים קלים, כמובן. ואצלי, מברוב לחשוב בין מילה למילה באמצע כתיבה, מוצאת את עצמי מתפזרת, בוהה. "בוהה" בגולגולת שלי מבפנים, מרחפת.. נאט קייס לשמה.
