הכל מתחיל ונגמר בגישה שלך
כשאני וחבר שלי התגייסנו, באנו לזה לא בשאלה "האם הקשר יחזיק? האם נוכל לעבור את זה?" באנו בגישה שזאת לא שאלה בכלל, וזה לא מה שהולך להפריד ביננו. באנו לזה בגישה של איך לעבור את זה. וזה הוריד את החששות, והוריד את הפחד מכל הקטע. דבר שני, בגלל שצבא זה מצב נתון, וכן, אפילו שצוללות זה בחירה שלו תתייחסי לזה כאל מצב נתון, עדיף לנסות למצוא את החיובי בזה כי לשנות את המצב זה לא כל כך אפשרי. אז יהיה לך יותר זמן לעצמך, זמן לחברות, תוכלי להעריך את הקשר, להבין כמה את אוהבת אותו, כמה את מתגעגעת, כמה הוא חשוב לך. הצבא יהפוך כל פגישה לממש כיפית, כל שיחת טלפון לשיא של היום, כל סמס יעלה לך חיוך... יש לזה צדדים חיוביים. וכן, גם יהיה קשה, מאוד אפילו. לסגור 28 כמה פעמים רצוף זה בהחלט לא מקל על קיום קשר, ומידיד שלי שהיה בצוללות אני יודעת שגם אין פלאפונים וכו' וכו'. אבל זה לגמרי אפשרי לעבור את זה, הוא עבר את זה עם חברה שלו, ובסופו של דבר פרש בלי שום קשר אליה ופשוט כי הוא הרגיש שלא מתאים לו. והכי חשוב, ותזכרי שזה לחלוטין בחירה שלך - תביני אותו. תגלי סבלנות, קבלה, הבנה, פשרה. זה הדבר הכי חשוב לדעתי בקשר עם חייל, וזה משהו שהוא החלק הכי מהותי שיש, ובלי זה הקשר פשוט יהפוך לבלתי אפשרי. אין מה לעשות, לצמצם את כל החיים שלך ליומיים בחודש זה לא באמת פרקטי וזה מאוד קשה. יהיה לו מעט מאוד זמן בשבילך, הוא יהיה עייף, לא יהיה לו את כל הכוח שבעולם להקשיב לך ולכל מה שעבר עלייך, הוא לא תמיד יהיה כל כך נחמד, לפעמים הוא יצטרך לסיים מהר שיחה בלי להגיד לילה טוב או אני אוהב אותך, אבל את כבר תכירי את זה ותלמדי להסתדר עם זה
קיצור, חפרתי (כרגיל!), אבל עם כל כמה שניסיתי להסביר וזה, זה משהו שאת תביני רק תוך כדי, והדבר היחיד שירגיע אותך זה לראות את עצמך עוברת את זה... אז קחי נשימה עמוקה ותראי שיהיה בסדר
בהצלחה
