חדשה

אדומה2

New member
מסכימה עם YAYA

הזמן ממש לא מרפא שום דבר. הדבר היחידי שהזמן מאפשר לנו זה את הזמן ללמוד לחיות עם הכאב הזה. זו דעתי האישית.
 

shola10

New member
חדשה../images/Emo14.gif

שלום לכולן, זו הפעם הראשונה שלי בפורום. אני בת 28 ואמי נפטרה לפני חודשיים וחצי באופן מפתיעה. היא היתה אשה בריאה. היא נכנסה לבית חולים לעבור פרוצדורה קטנה בהרדמה חלקית וקבלה דום לב. היא היתה צעירה (בת 49) ולכן זה בא לכולנו בהפתעה. מאז אני מרגישה ממוטטת לגמרי. אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה. חלק ממני עוד לא ממש קולט את זה. אני חיה לבד והשעות שאני לבד הן ההכי קשות. הכאב הוא עצום ואין רגע שהוא נעלם. איך מתמודדים עם זה?
 
לא פשוט ../images/Emo14.gif

אני מניחה ששמעת הרבה עצות .."הזמן יעשה את שלו " ...בולשיט ..אין דבר אחד ..רציתי להגיד לך לא להיות לבד ...אבל גם הלבד חשוב ..להיות עם הכאב ..הצער ..ההלם ..וכו , ואנחנו כאן ..
 

Ofra m

New member
שלום לך וברוכה הבאה../images/Emo140.gif

ראשית, אני שמחה שמצאת אותנו ואת יכולה להכנס לכאן מתי שרק תרצי לשתף ולהשתתף. צר לי על מות אימך הפתאומי ואת ככל הנראה בשלבי עיכול האובדן,זהו תהליך שצריכים לעבור ואין קיצורי דרך,יש כמה שלבים שאת יכולה לקרוא עליהם במאמרים של הפורום ואת בשלב של ההלם ולאט לאט הדברים יעובדו, מה שאני מציעה לך זה שתתני לעצמך זמן לכאוב,וזה שאת כותבת "חלק ממני עוד לא ממש קולט" זהו סוג של מנגנון הגנה שנמצא אצלנו כדי להתמודד. ברור שמאוד קשה הלבד ואני יכולה לייעץ לך שתשתדלי להיות בין אנשים או עם המשפחה, אצלנו בחודשים הראשונים,אחיי ואני, נפגשים כל ערב כי כך הרגשנו שאנו צריכים ורוצים לכן אם לא טוב לך הלבד השתדלי לא להיות לבד,אין צורך להעיק על נפשך יותר. מה שאני יכולה להבטיח לך שלאט לאט את תכנסי לשגרה והכאב אומנם יישאר אבל לא בעוצמה שאת חווה אותו כיום, יש ימים שהוא תופס יותר {הכאב} ויש ימים שאת יכולה לצחוק ואף להנות מהחיים, כי זו דרך החיים - לחיות ולחיות טוב. מחזיקה לך אצבעות ומכאן שולחת לך חיבוק ענקי. אנא שתפי אותנו מתי שרק תחפצי, עופרה.
 

עידן64

New member
ברוכה הבאה

כשקראתי את מה שכתבת הצטמררתי כולי.גם אמי נפטרה בת 49.אני לא אספר על עצמי כי את זה כבר עשיתי לפני כמה ימים כשהצטרפתי לפורום. רק רוצה לשלוח לך חיבוק גדול.
 
ברוכה הבאה

גם אימי נפטרה בפתאומיות, גם אצלה הלב עשה בעיה. היא הייתה בת 57 ואני בת 24 וזה קרה לפני 11 חודשים. הרגשתי בדיוק כמוך. בחודשים הראשונים אני פשוט ריחפתי ולא הבנתי מה קורה איתי וכעסתי על העולם שממשיך לו להתנהג כרגיל. כמו חברותי שכבר הגיבו,אני מציעה לך להשתדל לא להיות לבד, כשאנחנו לבד הכל עולה,כל המחשבות... מקווה שתיתחזקי אנחנו כאן כל הזמן. הוקוס פוקוס1
 

שקדון

New member
היי ../images/Emo24.gif

ברוכה הבאה לפורום, מבינה את כאבך... איבדתי את אמי לפני כמעט 3 חודשים (כ"ח בתמוז, 4/8) במהלך ניתוח בהרדמה מלאה. גם אנחנו לא ראינו את האפשרות הזו, שהיא לא תחיה בעקבות הניתוח כלא סבירה, וכאשר הרופא אמר שבפיו אין בשורות טובות - אפילו אז לא עברה המחשבה הקשה בדעתנו.. תחושותי דומות מאד , תחושה של כאב אינסופי, שמקנן דרך קבע בלב, געגוע מתיש לקולה, לחיבוק ולנוכחות היום יומית שלה בחיי. מקווה בשבילך, בשבילי, שיהיה רגע של מנוח לנפש הדואבת, שנוכל לראות את השאר. אני יכולה להגיד שאני מנסה לעשות את שהיא היתה מקוה לראות - שלא נעצב ולא נכאב באופן שיפריע לחיינו (אני עדיין לא מצליחה).
 

shola10

New member
תודה על הקבלת פנים../images/Emo51.gif

תודה רבה לכולכן. נראה שמצאתי פה חבורה מקסימה ותומכת שגם מבינה את הכאב שלי, מה שלא היה לי עד היום. יש לי אבא ואחות צעירה ועוד משפחה גדולה ותומכת אבל כל אחד נמצא עם הכאב שלו. אנחנו נמצאים הרבה ביחד, אבל לא מצליחים לדבר על זה יותר מדי. שוב תודה רבה לכולכן על כל התמיכה המדהימה ואני ישמח להיות חלק מהפורום הזה.
 

ymz

New member
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

אני בת גילך (טוב נו ממחר אני גדולה ממך בשנה) ואיבדתי את אימי בגיל 17 בערך. למרות שבמקרה של אימי ידעתי איזה סוף צפוי המוות בא במפתיע כאילו לא הייתה חולה ומאשפזת במשך הרבה זמן. בדרך כלל מתמודדים עם האבדן בשלבים, כפי שאת מבינה בהתחלה זה הכי קשה כי לא קולטים, לא מבינים (בדיוק כמו שאת מרגישה) וכו' אך עם הזמן לומדים לחיות עם העובדה ורמת הכאב יורדת. מה שנשאר איתנו לתמיד זה הזכרונות והגעגוע אך גם הם משנים צורה עם הזמן.
 

אדומה2

New member
ברוכה הבאה

זהו אומנם מועדון מפוקפק, אבל אם כבר שייכים אליו, אז עדיף ביחד. גם אני איבדתי את אימא שלי בדום לב פתאומי, לפני 4 שנים. הלם טוטאלי. איך מתמודדים? לי מאוד עזר טיפול פסיכולוגי, עזר לי לכתוב, עזר לי לא להיות לבד, אבל גם להיות לבד, ולתת לדברים לצאת ולתת לאבל את הזמן שלו. עזרה לי שיגרה- כמה שזה קשה לחזור לשיגרה זה מאוד עזר לי. אולי משהו מהדברים הללו יוכלו לעזור גם לך? נסי גם לשתף את בני משפחתך בכאב, שתעברו את זה ביחד, ולפחות שהאובדן יקרב ביניכם. יעל
 
למעלה