../images/Emo32.gifלא יום טוב לפו הדוב. :/
אני מפחדת ממחר. מפחדת באמת ובתמים. עוד יום די מטריד עבר עליי, לאחר סופ"ש שלם שהעברתי, מרוטה על הספה מול הטלוויזיה בבית אמא, עם 39.2 מעלות חום ויאוש קיומי. הפנים סמוקות וחמות, בגרון עומד גוש של קבס ואיוולות, בתוך הראש פועלים תאילנדים דופקים מכל כיוון עם חרמשים ומתקינים נודלס חתולים מאולתר. וחם, וקר, ואני מזיעה וסובלת. מסתובבת מצד לצד ורק רוצה להיעלם. רק בונה על זה שמחר...מחר יהיה יותר טוב... אני אחזור לדירה. ואחזור ללימודים. ואפגוש את כל האנשים שאני אוהבת. ואיכשהו הכל יסתדר. אבל נו...כאילו שלא צפיתי זאת מראש. בכל פעם שאני מקווה יותר מדי, והמחשבות שלי יותר חיוביות, התוצאות רק מאכזבות אותי יותר. "הסוד" בתחת שלי! מחשבות טובות רק מזמינות עוד כאב. סתם יום מסריח. שאומר "כרגיל"? לא הקראתי שום קטע. והפאנקיסטית לא הגיעה. ואף אחד לא דיבר איתי ממש. לא בכוונה, כמובן. אבל הבדידות מכאיבה גם כשהיא לא מכוונת. ואז נגמרו הלימודים. וכולם יצאו. ו"בואי איתנו!" זעקו הדת"לשית היפה, הסטלן והשקט לעברה של הבלונדה, שהתעקשה שהיא צריכה עוד לפגוש היום חברה. "טוב, אממ, ביי" הודעתי, מנסה למשוך מעט תשומת לב. ו"ביי" מצדם, וכך זה נגמר. וגם זה רק מצד הסטלן. וגם זה היה בטון קצת מרושע. קצת צבוע. כזה שלא זכרתי שיכול להיות לו. ולעזאזל, יש לי סמסים שיעידו לגמרי אחרת... אז...לעזאזל...מה השתנה? איך זה תמיד קורה לי? איך לרגע אחד כולם אוהבים אותי כ"כ, וברגע הבא בקושי זוכרים שאני שם?... ומחר יומולדת. ושוב לבד. לבד בלימודים, ואז לבד בדירה. אפילו בלי אבא שיקח אותי לקנות 10 דיסקים כמו תמיד, כדי שאשכח שאין לי חברים ושבאופן כללי אני לא רצויה. ואז השותף יקפוץ עליי בחיבוקים ויגיד כמה הוא אוהב, ואני אחייך ואצחק ואגיד שבטח, גם אני. ולמה את עצובה? אני לא מספיק לך? וכן, בטח שכן מספיק. סתם מתגעגעת לשותפות הקודמות שבחו"ל, אתה יודע, זה קורה. והוא יראה נעלב אבל בטח לא יהיה באמת. ונצא יחד עם כמה חברים הרצליאנים שלו לאיזה באר. או מסיבה. הלוואי וזו לא תהיה מסיבה. ואני אסבול מכל רגע, כי הם משעממים אותי ומעולם לא נהניתי איתם, ואז או שאנסה לברוח כמה שיותר מהר הביתה כדי להירדם בוכה מול המחשב, או [וזו האופציה ההגיונית יותר] אשתה יותר מדי כי אאמין שאיכשהו זה יגרום לי להרגיש יותר טוב. אבל בטח לא אשתכר ממש. כי כבר נמאס. מה שישאיר אותי חצי-שיכורה. מספיק כדי לבכות על מר גורלי, אבל לא מספיק כדי להירדם על הבאר ולשכוח הכל. ואז אני אקום בבוקר. ואשנא את עצמי. ואשנא את כולם. ועוד יום הולדת תעבור.
