חדשה פה....

[זו שאוהבת אותו]

חדשה פה....

הלוואי ולא הייתי צריכה להיות פה... אבל אני פה. חבל. בדיוק לפני חודשיים הוא נהרג, החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא גם היה אהבת חיי... מזל שהספקתי לאמר לו את זה. חבל שלא הספקתי לממש את זה. כתבתי לו מכתב, התוודתי על הכל, הוא הבטיח להיפגש ולדבר על המכתב... הבטיח ולא קיים. נהרג. פיגוע, אתם יודעים, שגרת יומנו. קמים בבוקר, מתלבשים, אוכלים, נוסעים לעבודה, שומעים על פיגוע, ממשיכים לעבוד, חוזרים הבייתה, רואים חדשות בערב, מתעדכנים בשמות ההרוגים, חושבים בלב, איזה מזל שאני לא מכיר/ה אף אחד והולכים לישון. כך יום אחר יום. עד שמגיע היום שלך... וכששומעים את שמות ההרוגים... או כשמצלצל הטלפון ובו בשורת איוב... אז מתהפכים סדרי עולם. ובבת אחת, בהינף יד, הכל נגמר. וכך אני נוסעת לי לעבודה, בוקר יפה, שומעת על הפיגוע, נו מילא, עוד פיגוע, חושבת לעצמי שממילא הוא לא אמור להיות שם (לפי מיטב ידיעתי) מסיימת לעבוד, נוסעת הבייתה, מגיעה לחנייה, ומצלצל הטלפון איזה הפתעה... כמה זמן לא שמעתי את החבר הזה מעבר לקו... (חושבת בליבי ´מה פתאום הוא מתקשר?´) והוא, מתעקש להיפגש. "אני לא יכולה, יש לי שיעור במתמטיקה עכשיו" אבל הוא מתעקש, חייב להיפגש איתי עכשיו, ומסרב בכל תוקף להסביר לי למה... ואני, עוד תמימה, ילדה קטנה, מתעקשת שאני לא יכולה, שיש לי שיעור עכשיו ולא יעזור לו כלום... אז ביקשתי שיגיד לי במה מדובר (עדיין בשלב התמימות, אפילו לא חשדתי, גם לא כשהוא ביקש ממני את מספר הטלפון של החברה של אותו בחור) אז הוא ביקש ממני להיות חזקה.. אמר שהוא יודע שאני חזקה (כנראה שהוא לא מכיר אותי). שאלתי בחשש רב: "מה קרה?" (ועדיין לא עלה בדעתי שהוא, מכל העולם הזה, דווקא הוא נהרג) ואז הוא אומר לי: "... ..... נהרג". בלמתי! "מה?????? ... ..... נהרג?!?!?" צעקתי כשאני חוזרת על דבריו, כדי להבין את משמעות המילים. ....... ממשיכה לנסוע... נוסעת ישר לאבן בחוף, האבן שהוקמה לזכרו של חבר אחר שנרצח. המקום שבו אני מתבודדת, חושבת, בוכה. מתקשר לאמא שלי... צועקת לה: "אמא! ... ..... נהרג"! היא מגיעה לאבן, מוצאת אותי בוכה... החיים שאחרי, שונים מהחיים שלפני, אח"כ עוד היו דברים, מי זוכר מה היה שם בדיוק... הרי כולי הייתי מטושטשת... מעורפלת... רק זוכרת את הקבר הטרי, הפרחים, ואותנו החברים שיחד איתו בילינו רגעים כל כך יפים. ורק בני 22, וכבר קוברים... אפשר לחשוב שעברנו יחד 50 שנה, אפשר לחשוב שאנחנו חבורת זקנים בלה רק שנתיים עברו, אולי ארבע, וכבר אנחנו פה, קוברים באדמה... ומחר יהיה שוב פיגוע, ונודה לאלוהים שהפעם לא תורנו. ומחרתיים שוב פיגוע, ומי יודע... שגרת חיים בארץ ושמה ישראל. שגרת חיים?

 

[liat1953]

../images/Emo24.gifועוד../images/Emo24.gif

אכן חבל מאד שאת כאן. כולנו ,אלה שכאן, לא רצינו כמובן להשתייך לכאן... אך בעל כורחנו אנו כאן. דבריך יצאו מן הלב ונגעו חזק בליבי. איתך, ליאת

 

[egbar1]

השתתפות

כאב לבן בן 27 שנפל בפעילות מבצעית, קשה לי מאוד להכנס לתוך תוכך ולהבין מזה לאבד חבר. חבר תומך. חבר אוהב. המשותף לנו, הוא לאבד את היקר מכל, את האהוב שלנו. האובן הוא גדול. הצער הוא עמוק. הריקנות והחוסר משתלטים עלינו. רק געגועים. רק מחשבות. רק דמיונות. מה היה קורה אילו? יש חשיבות להעלות זכרונות, לבכות כשרוצים ואולי גם לא להפסיק לחשוב. כן, מחכים ימים טובים ופחות טובים. חייבים להיות ביחד, להיות מאוחדים. הזמן, הזמן יעבור ויעשה את שלו. אך לעולם לא נישכח. כי, בשביל זה נשארנו מאחור. חזקי ואמצי. אבא של רותם.

 

[זו שאוהבת אותו]

שלום לך שכן... ../images/Emo13.gif

ראיתי את אתר ההנצחה שבניתם לזכרו של רותם ז"ל קראתי את מכתבך באתר, הזדהיתי עם כל מילה. זה היה מאוד מרגש. הזמן מצד אחד עושה את שלו ומצד שני, רק ממחיש את העובדה שהוא באמת איננו, כי הוא באמת כבר לא מתקשר יותר ובאמת עבר יותר מדי זמן בלי שניפגש.

 

[המקוריתדובדבן]

משתתפת עם כל הלב

כאם שאיבדה את הילד גם במלואים בן 24 היה , חבל רק שלא יוכל להנות מהתאומות הן מקסימות, וכבר עבר 9 שנים איך אפשר לשכוח הרי הוא חקוק בלב לכל החיים לדאווני זה קורה לכל המשפחה כאן לאבד דבר יקרשולחת הרבה חיזוקים

 

[egbar1]

על המקורית - דובדבן

אין זה מתפקידי ואין זה מסמכותי לשפוט ולנתח את המצב, אך כולם מסתתרים אחרי קודים ושמות נסתרים שחבל על הזמן. מספר שאלות אל המקורית ובהשווה לרותם שלנו: האם בנכם היקר, שנהרג בגיל 24, היום היה אמור להיות בין 31, כמו בני רותם שנולד ב- 1 בדצמבר 1971 ?. האם בנך שירת בסיירת דובדבן?. רותם שירת בשריון "בעוצבת הפלדה". האם לבנך שתי אחיות תאומות?. לרותם, יש שלוש אחיות סיון (28), מעין (24) ומור (22). דרך שאלות אלה למתן חשיפה (אין זה מתפקידי), אנו ההורים, האחים והאחיות, החברים והחברות מסתתרים אחרי שמות סתמ.... לדעתי יש לנו את האומץ לחשוף את עברנו ולחשוב גם עתידנו. אנו כהורים שכולים, מוצאים נחמה בכך שמנסים להתחבר לכל דבר שיתן מרגוע למחשבות ולעירעורים. לפי שעות הכניסה לאתרים אני מרגיש כי רבים מאיתנו לא מוצאים את השלווה והמנוחה לא ביום ולא בלילה. לסיכום, לכל ה"משחקים" באתר, תנו חשיפה, תרגישו טוב יותר. הרי אף אחד לא ינה להשתמש בחומר הזה לרעתנו. קחו הרבה אומץ, עוז וכוח, ותבוא עליכם השלווה. לאחר שסיימתי לומר את דברי, פתאום רציתי לברוח ולמחוק הכל. מה זה מעניין ואת מי זה מעניין. במחשבה שניה נתתי דרור למחשבות שלי. יהיה מה שיהיה.... להתראות אמא - מקורית. נייד 064-238684

 

[המקוריתדובדבן]

egdar בוקר טוב

בני שירת בשריון לו היו 3 אחים ואחות, תאומות היו בנותיו שהיו בני 3 חודשים כשהוא נהרג במחסום ארז הוא נולד ב15/ 3/ 1970 אני בטוחה שאת המקרה קראת בעיתון כי זו היתה פשלה גדולה בצהל. כי קברו אותו בשם אחר ותודה לאל שהתעכשתי לזהות אותו כך עלינו על הטעות

 

[kevant]

השואות

לא מובנת לי הסיבה שאתה מעונין בשני דברים. האחד, שהמשתתפים יחשפו את עצמם. השני, שכל אחד יספר על מי שהיה קרוב לליבו והלך לעולמו מסיבה זו או אחרת. אומנם נסיתה להסביר, אך אודה לך באם תרחיב. בקשתי מופנת לכל מי שחושב שלא הבין את דברי egbar1.

 

[egbar1]

תגובה

לגברתי היקרה שלום (הפניה שלי אליך בגוף נקבה נובע רק מהסיבה שהבנתי שאת אישה). אין לי כל רשות שבעולם לבקש מהאנשים לחשוף את עצמם. להיות אנונימי לפעמים זה יתרון או פריוולגיה שלנו. למי מאיתנו שחייב לשמור על אלמוניות ורוצה לדבר ולכתוב תחת מסווה של אלמוניות שתבוא עליו הברכה. מי שרוצה כדוגמתי לחשוף ולהראות את כל צדדיו, גם זה לבריאות. העיקר לשמור על צלם אנוש ולא לחטט בחבילה של האחר. מי שיש בו יסודות חברתיים ומעוניין לקבל עזרה מהזולת, האם זה הוגן להתחבא מאחורי...? האתר הזה נועד ונולד לא רק לצורכי הקורא אלה גם לצורכי הכותב "הילכו שניים בלתי עם נועדו?" ברגע שהורה מתייחס בכתוב על בנו, הוא לא יכול לדבר בססמאות ובמחבואים. יש לתת את כל הכבוד הראוי לבן שנפל למען מטרה שוודאי היא נעלה. נעלה את זיכרם של הבנים בגלוי, נדבר עליהם ישירות וניתן גם לחשוף אותם ואת מעשיהם למעננו ולמען הדורות הבאים אחרינו. אין לנו מה להתבייש במעשיהם. אני מדבר על רותם שלי, כמעט בכל אירוע ובגלוי אפילו באם זה באתר אינטריינט במדור השכול והאובדן. כן, יש לי את האומץ לדבר ולכתוב כמה שיותר. הבמה הזו אינה כדי להתנגח, היא נועדה להוציא קיטור ולשתף גם אחרים בתחושות על אמת ולא סתם דיבורים וגיבובי מילים ומשפטים. סליחה על ההתקפה. בהבנה רבה שמואל אגבר

 

[kevant]

הערות

1. אני אב לבן שאינו. 2. איני מסכים עם רוב דבריך אך אני מכבד את הפתיחות שלך. שלך בכנות. kevant.

 

[natali33]

זו שאוהבת אותו.

כל כך יפה כתבת את סיפורך ותארת את כאבך. ריגש אותי עד דמעות.

לזכרו