הי רותם
קודם כל אני משתתפת בצערך, אני ממש מבינה לליבך, גם אחי נפטר באופן פתאומי בגיל 26 לפני כמעט שנה. מניסיוני הקצר החודשים הראשונים הם הקשים ביותר, צריך בעצם ללמוד לחיות מחדש, עם החוסר והגעגוע, כל פעולה סתמית כמו ללכת לקניון, ללכת לעבודה וכו' היא קשה, מוזר לראות איך לנו קרה משהו כ"כ משמעותי וקשה והעולם ממשיך כרגיל. לדעתי כדאי מאוד להיעזר ולשתף אנשים בסביבה הקרובה שלך, אני לדוגמא גיליתי מצד כמה אנשים נכונות מדהימה לתמוך ודווקא מצד אחרים שמהם ציפיתי ליותר - ריחוק. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים להתמודד עם הנושא. תזהי מי שם באמת בשבילך ותשתפי, אני יודעת שלפעמים קשה להיעזר בהורים ששבורים בעצמם. דבר נוסף הוא לכתוב בפורום (אפשר גם לעצמך), לפעמים עצם הכתיבה מקלה ובמיוחד התגובות של אנשים שעברו את אותו הדבר ומבינים היטב מה את עוברת. דבר אחרון אם יש לך אפשרות ללכת לקבוצת תמיכה או טיפול, זה כדאי, אני התחלתי רק לאחרונה ובינתיים עושה רושם שזה מקל במעט. לאחר תקופה הרגעים שמצליחים להתנתק מעט מהכאב מתארכים ומגיעים לעיתים יותר תכופות. הכאב והחוסר בד"כ ברקע, הם הופכים להיות חלק מאיתנו אך לומדים לחיות איתם, זה לפחות מה שאני הרגשתי.
