חדשה פה.../images/Emo140.gif
מאז ומתמיד הייתי בנאדם מאוד מאוד מופנם. ידעתי שיש לי בעיה,אבל לא ממש עשיתי עם זה משהו.. חשבתי עם השנים זה יסתדר,אולי בתיכון,אולי בצבא,אולי בעבודות אחרי הצבא. זה לא ממש עזר. נשארתי באותו מצב וקשה לי מאוד. אני בת 22 וחצי,ואין לי חברות. ממש. אף אחת. למה? זו שאלה טובה. לפעמים אפילו קשה לי עצמי להבין למה. לכאורה,מבחוץ,הכל "בסדר" איתי. אבל מבפנים-כמה פחד,כמה חרדות,כמה עצב. לא יודעת מה זה,ממה זה נובע. אני כבר גם עברתי את השלב הזה של לחפש חברות,את האמת. וגם לא כ"כ מתבאסת כמו בעבר על זה שאת השנים של גילאי העשרה שכולם נהנים ויוצאים לבלות אני הייתי בבית.. כמו שאמרתי תמיד הייתי בישניית,אבל גם תמיד,לפחות עד גיל 15 הייתה לי לפחות חברה אחת טובה. אתם יודעים,להסתובב איתה בבית ספר וכאלה...וכשעברתי לתיכון,החברה הזו עברה לתיכון אחר ואני נשארתי עם עצמי. ופשוט לא מצאתי את עצמי. הייתי "ווירדו" ברמות אחרות,עכשיו שאני חושבת על זה. כן חל בי איזשהו שינוי. לא הייתי מדברת בכלל,שנאתי את איך שנראתי ולא היה לי אכפת לי מעצמי הייתי הולכת לבית ספר עם אותם בגדים גדולים וענקיים[שנאה לגוף שלי. ולא הייתי שמנה,גם לא רזה ] והלכתי לבית ספר סתם בגלל שהייתי חייבת. בסוף י"א כבר פרשתי. הקושי החברתי השפיע גם על הלימודים וממש התדרדתי.. הורידו אותי לכיתה שבכלל לא לומדים בה והחבר'ה באים לעשות צחוק,ולא יכולתי להיות שם. הרגשתי בלתי נראית בבית ספר. ממש. לא קיימת. הייתי בהפסקות הולכת להתחבא בשירותים. עד כדי כך. זה כואב לי לחשוב על זה..האמת. לחשוב שאולי בדיעבד הייתי יכולה לעשות אחרת,ואולי לא. כי גם כרגע המצב שלי לא מזהיר. בכל אופן המשכתי לצבא,שיררתי שנתיים בתפקיד שכונה לגמרי כמה ימים בבסיס והשאר בבית ,והכרתי אנשים והתחברתי והכל,אבל זה אף פעם לא היה מעבר..מעבר למסגרת הצבאית,לא יודעת למה. אבל העברתי את השירות,ועבר לי מאוד מהר האמת.. עם סיום הצבא חשבתי וואלה,עכשיו אמצא עבודה ואח"כ אשלים בגרויות זה לא היה כזה קל בשנה הראשונה לא עשיתי כלום ממש,ישבתי בבית ושיחקתי אותה כאילו אני באמת מחפשת עבודה מה שממש לא בשנה השנייה החלטתי ללכת להשלים בגרויות ונרשמתי למכינה כזו וגם בה לא שרדתי ועזבתי לקראת הסוף ולא השלמתי את כל הבגרויות... אח"כ מצאתי עבודה איזה חצי שנה עד לפני שבועיים עבדתי בה בשירות לקוחות,ששנאתי כל רגע,חשבתי באמת שהעבודה תשנה אותי אבל היא רק דיכאה אותי יותר. כמה אני לא יודעת לדבר עם אנשים,כמה קשה לי להתמודד,אני יודעת שלכולם לא קל בעבודה הזו,אבל הרגשתי שאצלי בגלל האופי שלי העבודה משפיעה עליי בצורה קיצונית לרעה ואני לא מתפקדת כלל. אז עזבתי. והנה שוב ,אני,מובטלת ולא ממש יודעת מה לעשות כרגע... אני לא מצליחה להחזיק מעמד בשום מקום וזה מפחיד אותי,מה עושים???איך ממשיכים? לחזור ללימודים?לחפש עבודה? למה בשום מקום לא טוב לי? לא מוצאת את עצמי? האם אי פעם זה יקרה? חשבתי בנתיים גם לעשות מנוי לחדר כושר,לפחות התעסקות טובה במקום לשבת בבית כל היום ולהתבכיין למרות שאני מתפדחת נורא ללכת לחד"כ אבל יעבור לי. ובזמן האחרון בכלל חושבת המון על נושא הזוגיות. שעליו עד עכשיו לא כתבתי כי אין ממש מה לכתוב. לא היה לי כלום אף פעם. בוא נגיד שעד גיל 20 זה בכלל לא היה בראש שלי. בבגיל 20 חל שינוי גם מבחינה חיצונית[טיפוח,תזונה נכונה... שגם אני כל הזמן הורסת לעצמי בתקופות רעות ועולה במשקל] ופתאום התחלתי לקבל הרבה תשומת לב מהמין הגברי אבל זה גם לא הוביל לשום מקום כי לא ממש נתתי לזה להוביל לשום מקום.. לא יודעת,למה הפחד הזה מאינטימיות,מקרבה. זה מתסכל. ההורים שלי ואחותי לא מבינים מה לא בסדר איתי,הם אומרים איך בחורה כמוך לא מוצאת מישהו,אין לי איך להסביר להם כי הם לא יבינו. הם חושבים שאני ביישנית. זה יותר מביישנות. אני חושבת שמה שחוסם אותי זה פשוט שהבנאדם שאצא איתו יגלה את הצדדים האלה שבי ויחשוב שאני מוזרה מידי .. זה שלא הייתי עם אף אחד זה שאין לי חברות מה בנאדם צריך "תיק" כזה על הראש שלו? ולא משנה כמה אמצא חן בעיניו מבחינה חיצונית. לא יודעת נורא קשה לי. לא מצליחה לראות את העתיד ואיך הוא מתבהר... ורק עושה לעצמי רע עוד יותר עם עוד בעיה שיש לי :אכילה רגשית. אם מישהו קרא עד לכאן אז באמת כל הכבוד מרגיש טוב לפרוק מידי פעם כי אין באמת מישהו "אמיתי" שארגיש נוח לספר לו
מאז ומתמיד הייתי בנאדם מאוד מאוד מופנם. ידעתי שיש לי בעיה,אבל לא ממש עשיתי עם זה משהו.. חשבתי עם השנים זה יסתדר,אולי בתיכון,אולי בצבא,אולי בעבודות אחרי הצבא. זה לא ממש עזר. נשארתי באותו מצב וקשה לי מאוד. אני בת 22 וחצי,ואין לי חברות. ממש. אף אחת. למה? זו שאלה טובה. לפעמים אפילו קשה לי עצמי להבין למה. לכאורה,מבחוץ,הכל "בסדר" איתי. אבל מבפנים-כמה פחד,כמה חרדות,כמה עצב. לא יודעת מה זה,ממה זה נובע. אני כבר גם עברתי את השלב הזה של לחפש חברות,את האמת. וגם לא כ"כ מתבאסת כמו בעבר על זה שאת השנים של גילאי העשרה שכולם נהנים ויוצאים לבלות אני הייתי בבית.. כמו שאמרתי תמיד הייתי בישניית,אבל גם תמיד,לפחות עד גיל 15 הייתה לי לפחות חברה אחת טובה. אתם יודעים,להסתובב איתה בבית ספר וכאלה...וכשעברתי לתיכון,החברה הזו עברה לתיכון אחר ואני נשארתי עם עצמי. ופשוט לא מצאתי את עצמי. הייתי "ווירדו" ברמות אחרות,עכשיו שאני חושבת על זה. כן חל בי איזשהו שינוי. לא הייתי מדברת בכלל,שנאתי את איך שנראתי ולא היה לי אכפת לי מעצמי הייתי הולכת לבית ספר עם אותם בגדים גדולים וענקיים[שנאה לגוף שלי. ולא הייתי שמנה,גם לא רזה ] והלכתי לבית ספר סתם בגלל שהייתי חייבת. בסוף י"א כבר פרשתי. הקושי החברתי השפיע גם על הלימודים וממש התדרדתי.. הורידו אותי לכיתה שבכלל לא לומדים בה והחבר'ה באים לעשות צחוק,ולא יכולתי להיות שם. הרגשתי בלתי נראית בבית ספר. ממש. לא קיימת. הייתי בהפסקות הולכת להתחבא בשירותים. עד כדי כך. זה כואב לי לחשוב על זה..האמת. לחשוב שאולי בדיעבד הייתי יכולה לעשות אחרת,ואולי לא. כי גם כרגע המצב שלי לא מזהיר. בכל אופן המשכתי לצבא,שיררתי שנתיים בתפקיד שכונה לגמרי כמה ימים בבסיס והשאר בבית ,והכרתי אנשים והתחברתי והכל,אבל זה אף פעם לא היה מעבר..מעבר למסגרת הצבאית,לא יודעת למה. אבל העברתי את השירות,ועבר לי מאוד מהר האמת.. עם סיום הצבא חשבתי וואלה,עכשיו אמצא עבודה ואח"כ אשלים בגרויות זה לא היה כזה קל בשנה הראשונה לא עשיתי כלום ממש,ישבתי בבית ושיחקתי אותה כאילו אני באמת מחפשת עבודה מה שממש לא בשנה השנייה החלטתי ללכת להשלים בגרויות ונרשמתי למכינה כזו וגם בה לא שרדתי ועזבתי לקראת הסוף ולא השלמתי את כל הבגרויות... אח"כ מצאתי עבודה איזה חצי שנה עד לפני שבועיים עבדתי בה בשירות לקוחות,ששנאתי כל רגע,חשבתי באמת שהעבודה תשנה אותי אבל היא רק דיכאה אותי יותר. כמה אני לא יודעת לדבר עם אנשים,כמה קשה לי להתמודד,אני יודעת שלכולם לא קל בעבודה הזו,אבל הרגשתי שאצלי בגלל האופי שלי העבודה משפיעה עליי בצורה קיצונית לרעה ואני לא מתפקדת כלל. אז עזבתי. והנה שוב ,אני,מובטלת ולא ממש יודעת מה לעשות כרגע... אני לא מצליחה להחזיק מעמד בשום מקום וזה מפחיד אותי,מה עושים???איך ממשיכים? לחזור ללימודים?לחפש עבודה? למה בשום מקום לא טוב לי? לא מוצאת את עצמי? האם אי פעם זה יקרה? חשבתי בנתיים גם לעשות מנוי לחדר כושר,לפחות התעסקות טובה במקום לשבת בבית כל היום ולהתבכיין למרות שאני מתפדחת נורא ללכת לחד"כ אבל יעבור לי. ובזמן האחרון בכלל חושבת המון על נושא הזוגיות. שעליו עד עכשיו לא כתבתי כי אין ממש מה לכתוב. לא היה לי כלום אף פעם. בוא נגיד שעד גיל 20 זה בכלל לא היה בראש שלי. בבגיל 20 חל שינוי גם מבחינה חיצונית[טיפוח,תזונה נכונה... שגם אני כל הזמן הורסת לעצמי בתקופות רעות ועולה במשקל] ופתאום התחלתי לקבל הרבה תשומת לב מהמין הגברי אבל זה גם לא הוביל לשום מקום כי לא ממש נתתי לזה להוביל לשום מקום.. לא יודעת,למה הפחד הזה מאינטימיות,מקרבה. זה מתסכל. ההורים שלי ואחותי לא מבינים מה לא בסדר איתי,הם אומרים איך בחורה כמוך לא מוצאת מישהו,אין לי איך להסביר להם כי הם לא יבינו. הם חושבים שאני ביישנית. זה יותר מביישנות. אני חושבת שמה שחוסם אותי זה פשוט שהבנאדם שאצא איתו יגלה את הצדדים האלה שבי ויחשוב שאני מוזרה מידי .. זה שלא הייתי עם אף אחד זה שאין לי חברות מה בנאדם צריך "תיק" כזה על הראש שלו? ולא משנה כמה אמצא חן בעיניו מבחינה חיצונית. לא יודעת נורא קשה לי. לא מצליחה לראות את העתיד ואיך הוא מתבהר... ורק עושה לעצמי רע עוד יותר עם עוד בעיה שיש לי :אכילה רגשית. אם מישהו קרא עד לכאן אז באמת כל הכבוד מרגיש טוב לפרוק מידי פעם כי אין באמת מישהו "אמיתי" שארגיש נוח לספר לו
