משתתף בצערך.
את התחלת תקופה קשה ונוראה, את תכאבי אותה, תתמודדי בכאב האובדן ותלמדי לחיות לצד הכאב.
מדובר בתהליך שנמשך מספר שנים.
בד"כ השנה הראשונה (שנה וחצי. כל אחד והקצב שלו) הינה הכי נוראית ואיומה.
כשכואב אז כואב, וכשכואב נורא- אז כואב נורא. כואבים, ומשתדלים להמשיך.
זו תחילתו של מסע ארוך, איטי ומייגע - בו אנו לומדים להכיר את עצמנו.
לפתע אנו מגיעים לחיים שאיננו מכירים.
חיים ללא אהובנו, חברנו לחיים.
חיים ללא שליטה.
כאב נוראי, מתעצם , נחלש, מתפוגג, פורץ בעוצמה - ועושה בנו כרצונו.
זו ההתמודדות שלנו, תוך הבנה שזה תהליך, התמודדות הנפש באובדן הנוראי. עם חלוף החודשים, שנים, עוצמת הכאב, ומשך הכאב האיום, פוחתים. כדאי לקבל את הכאב, שהרי זה מתאים שיכאב לנו כ"כ. זה באמת נורא ואיום וקשה מנשוא. ואנו יכולים.
יש לנו לפעמים הרגשה שאיננו יכולים יותר, ועם חלוף השעות, ימים, ההרגשה מתפוגגת, עם התפוגגת הכאב הקורע. עד הפעם הבאה.
החיים הם כמו גלגל ענק - פעם אנו למעלה ופעם אנו למטה.
כשאני למעלה, אני מזכיר לעצמי שמתי שהוא, אגיע למטה,
וכשאני למטה, אני מזכיר לעצמי שמתי שהוא אגיע למעלה.
הרי אין הדבר בשליטתי.
סבלנות, אורך רוח, לחפש מה מקל על הכאב האיום, לישון מספיק, לאכול ולשתות מספיק, כדי שהגוף יוכל להתמודד בכאב הנוראי. להשתדל לעשות כשיש לי כוח, וכשמרגיש שזקוק למנוחה, אלך לנוח. זו תקופה שאני מקדיש את עצמי לעצמי. לכאוב את הכאב, כדי שאוכל ללמוד לחיות לצידו.
זו המציאות שלי - ולא נותר לי אלא להתאקלם.
זה מה יש.
ממליץ לך לבדוק טיפול כלשהוא אם מעונינת.
יתכן, אם מעונינת ויש באזורך (או תפתח ) סדנא להתמודדות באובדן.
רק את מרגישה מה נראה לך נכון לך, או לא.
כל הכבוד לך על ההתמודדות.
חגי
