חדשה כאן...
הספקתי לשים כאן תגובה אחת אבל לא באמת הצגתי את עצמי...טוב זה קצת קשה...אבא שלי נפטר לפני בערך שנתיים...איכשהו תמיד שאני רושמת את זה אני עושה את זה באופן מכני כי אני פשוט עדיין לא מעכלת
אני בעיקר מחפשת אותו כל הזמן בבית ובחצר ולא מוצאת
וברגעים שבהם האווירה היא קשה מסביב, כמו הימים האחרונים אני באופן אינסנקטיבי מסתכלת לכיוון הספה שלו כדי לקבל ממנו את "הפרשנות המיוחדת למצב" שלא ממש משנה אם היא מדוייקת או לא היא איכשהו תמיד מצליחה להרגיע אותי ולתת לי תחושה שהכל יהייה בסדר...כ"כ רציתי שהוא יהייה שם איתי בעוד כ"כ הרבה רגעים ופתאום הכל נקטע לי...בהלוויה אפילו לא בכיתי, לא בגלל שהייתי בהלם אלא בדיוק להיפך כי ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת...הסיוט שכ"כ פחדתי ממנו התרחש לי מול העיניים המראות של השיבעה אפילו הישיבה של האנשים וההתנהגות של כולם מסביבי הייתה בדיוק כמו לפני 19 שנים...נזרקתי לאותה ילדה בת 8 וחצי שמאבדת מוקדם מדי את האח שהיא הייתה הכי קשורה אליו...אנחנו היינו "הזוגיים" כי הוא היה ילד שני ואני רביעית ובלילות שההורים היו בטוחים שאנחנו ישנים היינו שומעים 'ציפורי לילה' עם שלמה ארצי ואח"כ בקושי היינו מצליחים לקום לביה"ס...ועכשיו הכל חזר רק שפשוט עכשיו גם אבא שלי לא היה שם...ומאז משהו בתוכי מחפש אותו כל הזמן...אני צריכה אתו לידי כדי לספר לו כ"כ הרבה וכדי לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים וכדי להתגאות בזה שייש לי את האבא הכי טוב בעולם וכדי שהוא פשוט יהייה כאן איתנו..אולי אני כבר 'ילדה גדולה' אבל ליד ההורים שלנו איכשהו אנחנו תמיד נשארים ילדים ותמיד צריכים אותם לידינו
כשעצוב ולא הולך כשמפחיד ומסתבך אני באה אליכם אני באה אליכם האוטו שט על פני הכביש כנראה גם הוא מרגיש אני באה אליכם אני באה אליכם אבא יגיד: "הגיעה הנסיכה" אמא ברגע מוארת משמחה ילדה שלנו כמה התגעגענו חכי מעט ילדה שלי לפני שתגדלי ילדה שלנו כמה התגעגענו חכי מעט ילדה שלי לפני שתגדלי
הספקתי לשים כאן תגובה אחת אבל לא באמת הצגתי את עצמי...טוב זה קצת קשה...אבא שלי נפטר לפני בערך שנתיים...איכשהו תמיד שאני רושמת את זה אני עושה את זה באופן מכני כי אני פשוט עדיין לא מעכלת